In my Back Yard

''עצוב למות באמצע התמוז'', כתבה נעמי שמר לפני שנים. לפני עשר שנים, ביום אחד בתמוז (26 ביוני 2004) הלכה לעולמה המשוררת, הפזמונאית והמלחינה הידועה. לרגל יום השנה למותה נטייל בעמק הירדן, נוף ילדותה, והאיזור האהוב עליה. השנה התאריך יוצא בחודש סיוון.

קבוצת כנרת

"כשאמא באה הנה, יפה וצעירה,אז אבא על גבעה בנה לה בית"

נעמי שמר נולדה בשנת 1930 בקבוצת כנרת, אחד המקומות החמים בארץ. היא בילתה את ילדותה בקיבוץ, והלכה יחפה בשדותיו של עמק הירדן. שמר למדה נגינה מהוריה המוזיקליים. כבר אז התגלו כישוריה הייחודיים. לאחר שירותה הצבאי למדה מוזיקה בירושלים, וחזרה לשמש מורה למוזיקה לילדי הקיבוץ. הם שנתנו לה השראה לכתוב את שירי הילדים הראשונים שלה.

ברוב ימיה היא חייתה בתל אביב, אך תמיד שמרה על קשר עם הקיבוץ שהיה תבנית נוף מולדתה.

לקבוצת כנרת נגיע בכביש 90, שעובר לאורך ימת הכנרת, בין צמח לצומת כנרת. על הכביש המוביל לקיבוץ נראה את ''בית המוטור'' - תחנת שאיבה שב-1910 החלה לשאוב את מי הירדן, וממנה הם הובלו לשדות. כאן התגוררו מאוחר יותר עולים מתימן שהתיישבו בכנרת. הם זכו ליחס מפלה מהמתיישבים הוותיקים, ובסופו של דבר נטשו את המקום בכאב רב ועברו לשכונת מרמורק ברחובות. ניתן לבקר במקום בתיאום מראש. הקיבוץ עצמו נמצא על גבעה מתונה - אולי הגבעה מהשיר "חורשת האקליפטוס". ניכנס לקיבוץ ונסייר בשביליו. אחד הבתים הראשונים שנבנו על הגבעה משמש כיום מוזיאון לתולדות הקיבוץ.

צילום:ד"ר אבישי טייכר

לשיר זה כמו להיות ירדן

"לשיר זה כמו להיות ירדן
אתה מתחיל למעלה בצפון
צעיר, צונן שוצף ומתחצף
אתה שומע ציפורים בסבך
וכל אחת מהן ציפור גן עדן
כי לשיר זה כמו להיות ירדן"

נצא מהקיבוץ בחזרה לכיוון הכביש הראשי. בקטע הירדן שמדרום לקבוצת כנרת פיתחו אנשי הקיבוץ את הירדנית - אתר טבילה לנוצרים, שרואים בטבילה בנהר אקט דתי חשוב בעת ביקורם בארץ. לעתים ניתן לראות באתר קבוצות טובלות בירדן תוך כדי שירה ותפילה - מחזה ייחודי לכל הדעות. ליד הירדנית יש חנות מזכרות, שמוכרת גם את מוצרי התמרים הייחודיים של קבוצת כנרת.

צילום:אלה פאוסט

חורשת האקליפטוס לאורך הירדן הדרומי

"אבל על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה,
אותה הדומיה וגם אותה התפאורה:
חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה
וריח המלוח על המים"

נמשיך מאתר הירדנית דרומה לאורך הירדן. הירדן זורם מהימה זרימה "טבעית"במשך כמה קילומטרים, ועובר בין עצי אקליפטוס ענקיים שנשתלו כאן לפני עשרות שנים. הזרימה הזו מאפשרת את קיומם של אתר הירדנית ושל אתר השיט הסמוך. חברת "רוב רוי"משכירה שם סירות קאנו לשיט על הנהר. החברה קרויה על שם הסירה שבה שטו החוקר הסקוטי ג'ון מקגרגור וחבריו בנהר הירדן בשנת 1869. המסע תואר בספר שכתב מקרגור, ותורגם לעברית. השיט מומלץ גם לילדים קטנים, אך קחו בחשבון שהזרימה האטית מחייבת חתירה נמרצת.

בימים אלו מקדמים תכניות לשיקום המשך הזרימה של הירדןדרומה.

פרט לכך תוכלו לשוטט ליד עצי האקליפטוס ולהיזכר בנוף ילדותה של נעמי שמר.

צילום:ד"ר אבישי טייכר

ביתניה תחתית ומרכבות הירדן

מעט דרומה מאתר ה"רוב רוי", נמצאת ביתניה תחתית, ששימשה לפני כ-100 שנה כחווה לאקלום זנים שונים של צמחים לחקלאות,

החווה נסגרה בשנות העשרים, ואדמותיה נמסרו לישובי האיזור. כיום פועל במקום אתר "מרכבות הירדן", שממנו יוצאים טיולים בעגלה רתומה לסוסה, בלוויית שירים ישנים וטובים ששר ומנגן אורי שרת (נכדו של משה שרת) העגלון. המסלול של "מרכבות הירדן"מגיע עד נחל יבנאל, שם ישנן בריכות ומעיינות. הפעילות מותאמת במיוחד לילדים, וכוללת אפיית פיתות והכנת תה.

קבר שמעון הצדיק

בשנות התשעים חי בחוות הסוסים של מרכבות הירדן סוס בשם שמעון. הסוס הטוב מת בתאונה, ונקבר על הדרך בין נהר הירדן לנחל יבנאל. על קברו הציבו שלט בזו הלשון: "קבר שמעון הצדיק. מסירותו בעבודה הובילה אותנו בדרך". לימים, עברו שם חרדים ואף התפללו ליד הקבר, כנהוג בקברי צדיקים, עד שהתגלתה להם האמת...

נחזור צפונה לאתר הירדנית. אם נפנה ימינה, נגיע לסכר הירדן ובית גבריאל.

סכר הירדן ובית גבריאל

"ראיתי את הסכר פתוח לרווחה
וכל שפעת המים נוהרת בשמחה,
חשבתי לעצמי הכל עוד אפשרי
כל עוד אנחנו כאן שרים"

נחזור לכביש סובב כנרת, ונפנה ימינה, לכיוון שפך הכנרת אל הירדן. מאז הקמת המוביל הארצי מווסתים מי הימה, והסכר מזרים כמות קטנה של מים שמגיעים עד ים המלח. אך בחורפים גשומים במיוחד פותחים את הסכר כדי למנוע הצפה של חופי הכנרת, ואז גולש זרם מים עליז וחזק אל הירדן הדרומי. בחורף 1992-1991 נפתח הסכר לאורך זמן, והדבר נתן לשמר את ההשראה לשיר שמוזכר לעיל. בהמשך הכביש נגיע ל"בית גבריאל", שניצב בנקודה הדרומית ביותר של הכנרת, מול צומת צמח. המקום משמש משכן לתערוכות, אולם מופעים וסרטים, מסעדה ואתר הנצחה. הוא נבנה על ידי משפחת שרובר לזכר בנם גבריאל. במקום התקיימו מפגשים שהיו קשורים להסכם השלום עם ירדן, ואם המשפחה, גיטה שרובר, ראתה בעיני רוחה את חתימת הסכם השלום עם סוריה במקום זה. עיצוב המקום מדהים, וכדאי לבקר בו, לצפות בו בסרט או לאכול במסעדה שפועלת בו.

קבר בובה

לחילופין, אפשר ללכת בשביל ישראל, צפונה מהירדנית, דרך בריכות וביצות, וביניהן למצוא את "קבר בובה".

בובה היתה הפרדה של שידלובסקי, ממייסדי כינרת. בדומה לשמעון הצדיק (אך הרבה לפניו), אנשי הקיבוץ אהבו אותה מאוד, והקימו מצבה לזכרה בין בריכות המים. מקום מצויין לפיקניק (אם כי לא בימים חמים). יש הטוענים שבובה היתה ההשראה לדמותו של זייצר הפרד בספר "רומן רוסי"של מאיר שלו.

בית הקברות של כנרת

"עצוב למות באמצע התמוז
אבל באמצע התמוז אמות
אל בוסתני הפרי שהתייתמו
הידד אחר הידד נפול יפול
ועל קיצך ועל קצירך ועל הכל"

צילום:אילנה שקולניק

ניסע או נלך צפונה לאורך כביש 90, ובצומת כנרת נראה מימיננו את בית הקברות של קיבוץ כנרת. כאן, בתוך אחד מבתי הקברות המרשימים בארץ, נחה שמר לצד הפנתאון של תנועת העבודה. כאן קבורים ראשי התנועה: ברל כצנלסון, דב בר בורכוב, משה הס, אברהם הרצפלד, בן-ציון ישראלי - שהביא לארץ את גידול התמרים - ועוד אנשים ידועים. לצדם קבורים חלוצים צעירים שלא יכלו לאקלים הקשה, למחלות, לבדידות ולסערת הנפש. כאן קבורים גם ילדי העולים מתימן. אך יותר מכולם ידוע קברה של רחל המשוררת, שפעלה באזור וכתבה עליו. לא הרחק מהקברים הישנים נמצא קברה של שמר. זה המקום להביט אל הכנרת ואל הרי גולן שמאחוריה, ולהיזכר בשיר שכתבה המשוררת רחל, והלחינה שמר:

"שם הרי גולן, הושט היד וגע בם!
בדממה בוטחת מצווים: עצור.
בבדידות קורנת נם חרמון הסבא
וצינה נושבת מפסגת הצחור"

צילום:אילנה שקולניק

חצר כינרת והמושבה כינרת

סמוך לצומת כינרת, נמצאת המושבה כנרת (לא לבלבל עם קבוצת כנרת), שגם בה יש מה לראות.

בכניסה למושבה נמצאת חצר כינרתשהוקמה ב-1905 ושבה עברו רבים מחלוצי העליה השניה, לפני שעלו להתיישבות: כצנלסון ורחל המשוררת, בן ציון ישראלי, א"ד גורדון ואחרים. המקום הוא אתר מורשת לאומי ויש בו מצגת ואפשרות לסייר בצריפים ולטעום את האוירה שלהם. כאן למעשה הגו את הקבוצה הראשונה (דגניה) ואולי גם את המושב הראשון (נהלל).

צילום:יהודית גרעין-כל

בסמוך, הוקמה המושבה כינרת, בשנת 1908, על ידי בני מושבות ותיקות יותר. בקרבתה, הקימה משפחת טריידל חווה גדולה ובה בית גדול שזכה לכינוי "הארמון", והונצח בשיר "ארמון רב תפארת" (קישורים ועוד)

צילום:יהודית גרעין-כל

עוד באזור

מדרום מזרח לכנרת נמצאת דגניה א', אם הקבוצות, שתחגוג יום הולדת 100 בעוד שלוש שנים. בקיבוץ ניתן לבקר בבית א"ד גורדון ובמוזיאון לתולדות הטבע באזור, ולראות את הטנק הסורי שנבלם בשערי הקיבוץ במלחמת העצמאות. בקיבוץ יש כמה מיזמים מעניינים ששווה לבקר בהם (כמו שוקולד גליתא).

צילום:דינה דיגר-שק

אם נמשיך מהמושבה כינרת, במעלה כביש 767, לכיוון יבנאל וכפר תבור, נגיע למצפה מוטי הוד, שבביתניה עילית. מוטי הוד, בן דגניה, היה מפקד חיל האויר במלחמת ששת הימים, ופיקד על ההצלחה הגדולה ביותר , אולי, של החיל מימיו. נקודת תצפית מרשימה ועמדת הסברה קולית יכולות להיות סיום מצויין לביקור באיזור. לידו, במבנה דמוי אוהל, נמצאת האנדרטה של ביתניה עילית. כאן התיישבו לראשונה אנשי השומר הצעיר, ב-1920, נערים ונערות מגליציה שעלו לארץ ועברו תהליך של היפתחות והתפתחות חברתית ורעיונית, שתועדה במחזה "ליל העשרים"של יהושע סובול

ממש צמוד לבית הקברות של כינרת, נמצא אתר בית ירח, ובו שרידים מהתקופה הכנענית ואילך.

מדרום לדגניה, יש לא מעט אתרים בעמק הירדן, סביב נהריים. כתבתי פוסט על האיזור לפני שנה, ואם מגיעים בשעות נעימות לפנות ערב, אפשר לבקר באיזור גם בקיץ.

אתרים נוספים באזור תוכלו לראות כאן.

מתי לטייל?

עמק הירדן חם, אפילו לוהט, בימי הקיץ. לכן כדאי לטייל בשעות הקרירות של היום, או להסתפק בטיול רטוב, כמו שיט בירדן או שחייה בכנרת. בעונות הסתיו, החורף והאביב מזג האוויר נוח יחסית רוב שעות היום.

עוד כמה דברים מעניינים:

ב-1982 יצר מוטי קירשנבאום סרט שמעמת שני אוהבי-ארץ-ישראל משני קצות הקשת הפוליטית - נעמי שמר ועמוס קינן. הסרט נקרא "אל בורות המים", ונעמי שמר הלחינה לו שיר במיוחד.
את השיר "חורשת האקליפטוס"כתבה נעמי שמר למחזור הראשון של בית הספר בכינרת. להצגת הסיום היא כתבה להם מחזמר שלם בשם "כיצד שוברים חמסין"
בנה של נעמי שמר, אריאל הורביץ, יצר אלבום של מחוות לאנשים שהשפיעו עליו, ביניהם כמובן אמו. הוא הלחין את המכתב שכתבה אמה של נעמי שמר לביתה, בזמן לימודיה בתל אביב. גם השיר הזה מביא משהו מאוירת הקיבוץ המיוחדת

צילום: דודי הולצמן

הימים ימי בין המצרים, בין י"ז בתמוז לט'באב. על פי המסורת, קרו בהם דברים רעים ופורענויות לעם ישראל.

היות שמלחמת לבנון השניההתרחשה בימים אלה, ולמרות שהיו בה הישגים, היא נתפסה כ"סוג של כשלון", היו מי שרצו לקרוא לה בשם מלחמת בין המיצרים.

מלחמה זו היתה חלק ממערכות הדמים של מדינת ישראל מול לבנון, הטרוריסטים והארגונים ששולטים בה שנים רבות.

הפעם נצא לסיור לאורך הגבול, שמעבר לאנדרטאות ואזכורי מלחמה, יש בו אתרים מרהיבים ונופים מקסימים. אפשר לנסוע לאורך כל הכביש או חלקו, ולשלב את הטיול עם אתרים רבים אחרים.

הטיול יפה בכל עונה. באביב הכל פורח, בקיץ לא מאוד חם ואפשר לשלב טבילה באתרי המים השונים, בסתיו תראו חצבים וסתווניות וגם אלות בשלכת, ובחורף נראה את החרמון מנקודות התצפית הרבות, כמו גם את הרי לבנון שגם הם מושלגים בחלקם.

*** הפוסט נכתב בעיצומו של מבצע "צוק איתן"שבמהלכו נורו מספר טילים מלבנון לעבר הגליל המערבי. אנא השמעו לכוחות הבטחון ולכל ההנחיות הנדרשות ***

תשעים שנה וגבול: על הגבול בין ישראל ללבנון

קו הגבול בין ישראל ללבנון נקבע ונחתם ב-1924 אחרי שורה של הסכמים ומדידות של בריטניה (ששלטה בארץ ישראל) לצרפת (ששלטה בלבנון). הגבול סומן באבנים (ולא בגדר), ולמעשה, לאורך זמן רב, עברו תושבים באין מפריע מצד לצד, בהרי הגליל הנידחים. ב-1936 פרץ המרד הערבי בארץ (הידוע כ "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט) נגד היהודים והבריטים. המתקוממים קיבלו עזרה מאחיהם מעבר לגבול, ולכן החליטה ממשלת בריטניה להקים גדר בסמוך לגבול (אך לא על הקו עצמו), ובסמוך לה כביש ומצודות משטרה. חברת "סולל בונה" (ופועלים יהודיים... ) עשו את עיקר העבודה.

הדעות חלוקות - האם הגדר הצליחה או לא, אך קיומה הפך לעובדה קיימת.
הגבול שב לשקוט ב-1939, ו"התעורר"שוב כשהבריטים חצו אותו כדי לכבוש את לבנון ב-1941. ב-1942 פורקה הגדר.

ב-1948 חצה אותו צבא לבנון בדרכו לתוך מדינת ישראל. הקרבות עם צבא לבנון התמקדו באיזור מלכיה, ובמבצע חירם העבירה ישראל את הלחימה לתוך לבנון, והגיע עד גדות הליטני.

לאחר הסכמי שביתת הנשק שב הגבול לשקוט (יחסית...). לבנון לא לקחה חלק במלחמת ששת הימים. רק לאחר גירוש המחבלים מירדן החל הגבול "לבעור". אנשי פת"ח השתלטו על חלק מהגבול ויצרו שם מדינה-בתוך-מדינה (הידועה כ"פתחלנד"). מתוך שטח זה יצאו פעולות טרור כמו אוטובוס ילדי אביבים, והפיגועים הטראגיים בקרית שמונה ומעלות, לצד אירועי טרור אחרים וירי קטיושות. גבול לבנון הפך לצרה שהעיבה על בטחון ישראל.

ב-1976 החל צה"ל לסייע לנוצרים שחיו ליד הגבול, בצידו הלבנוני, ופתח את "הגדר הטובה"לסיוע רפואי והומניטארי.

צילום: יצחק אלהרר

בעקבות מבצע ליטאני (1978) נוצרה רצועה ארוכה וצרה לאורך הגבול, ובה שלט צבא דרום לבנון שיצר חיץ בין ישראל ללבנון.

פעולות הטרור לא פסקו, וב-1982 החליטה ממשלת ישראל לכבוש את דרום לבנון עד לקו של 40 קילומטר מהגבול. במציאות, המלחמה התרחבה לקרבות עם הצבא הסורי שהיה בלבנון ולכיבוש ביירות. מאות הרוגים נמנו במלחמה, שיצרה מחלוקות עזות בציבור הישראלי.

ב-1985 נסוג צה"ל מלבנון, והשאיר רצועה צרה בשליטה של צד"ל, צבא דרום לבנון, עם חונכים ישראלים. בפועל, הנוכחות הישראלית בדרום לבנון הלכה והתעצמה, כשמולה עומד יריב עיקש, אכזרי וקשוח, הוא ארגון החיזבאללה. לאחר 15 שנים של מטעני צד והרוגים רבים, נסוג צה"ל עד לגבול הבינלאומי, במאי 2000.

השקט חזר לגבול, צימרים נפתחו, אתרי תיירות המו מבקרים, אך לא לשנים ארוכות. ב-2006 נחטפו החיילים אלדד רגב ואהוד גולדווסר (בהתקפה נהרגו 3 חיילים נוספים, וככל הנראה, רגב וגולדווסר נהרגו גם הם בקרב או מייד לאחריו) בהתקפה על סיור צה"ל בין שתולה לזרעית. ישראל, בניגוד לתחזית החיזבאללה, יצאה למבצע צבאי שכלל אלפי טילים ששוגרו לתוך ישראל, ופעילות קרקעית נרחבת של צה"ל בתוך עומק לבנון.

לאחר שבועות של לחימה, הושגה הפסקת אש, צה"ל חזר לתוך ישראל, והשקט שב לגבול.

מי יודע עד מתי?

מראש הנקרה לשלומי
את הדרך נתחיל בראש הנקרה, בנקודה בה מתקרב רכס הגליל המערבי (הרכס נקרא בשם "סולם צור") אל הים. גלי הים חצבו נקרות בתוך הסלע, וכאן גם עברה מסילת הרכבת בין ארץ ישראל ללבנון. הרכבת מושבתת (כמובן...) היום, אך מי יודע, אולי מתי שהוא היא תפעל? ראש הנקרההיא אתר מוסדר, והרכבל (הקצר והתלול בעולם) מוריד את המבקרים מהכניסה אל תוך הנקרות.

צילום: איילת לב-ארי שלי

הרכס עצמו הוא שטח צבאי סגור. ניסע בכביש 899 מאכזיב מזרחה, לכיוון שלומי.
שלומי, הנראית כאתר מנומנם שאין בו מה לראות, מסתירה בתוכה אתר ייחודי - ביתה של עפיה זכריה, עם שפע ציורים מרהיבים. תוכלו לקרוא עוד על שלומי וסביבתה בפוסט שכתבתילפני כשנתיים. בפוסט תוכלו לקרוא גם על חניתה, ישוב חומה ומגדל שהוקם ב-1938, יחד עם הקמת הגדר.

רמת אידמית

משלומי נמשיך מזרחה בכביש 899, לתוך בקעה פוריה הנקראת בקעת שפע. נפנה שמאלה לכביש 8999 שמטפס בתלילות לרכס אידמית. הכביש עולה בתלילות ובפיתולים חדים צפונה. לאחר כ-2 ק"מ יש שביל שמוליך למערת קשת, ומולו ירידה לנחל נמר (המקום האחרון בו ניצוד נמר בארץ)נחזור לרכב ונמשיך במעלה הכביש עד הכניסה לפארק אידמית. זהו פארק גדול, הכולל בתוכו מצפורי נוף, אתרי פיקניק, שבילים עם צמחי תבלין ובושם וחלקות יער. ממרום גובהו הוא צופה על כל מישור חוף הגליל, מחיפה צפונה. שעות אחר הצהריים הן היפות ביותר לביקור, ובין האנדרטאות שבו ראוי לציין את האנדרטה לזכר אמיר מיטל מפקד סיירת גולני, ואת האנדרטה לזכר אלדד רגב ואהוד גולדווסר, שנהרגו על גבול לבנון, בתקרית שממנה התפתחה מלחמת לבנון השניה.

צילום: דודי הולצמן

מהאנדרטה מוביל שביל, מונגש גם לכסאות גלגלים ולעגלות, עד למערת קשת, שהיא, למעשה, קשת שנשארה ממערה שהתמוטטה.

זרעית ושתולה

נחזור לכביש 8999. הכביש ממשיך לאורך הרכס לכיוון הכפר הבדואי עראמשה (רבים מתושביו משרתים בכוחות הבטחון) ו"נצמד"לגבול לבנון (ממש "מרפסת הצצה לשכנים"), עד למושב זרעית. מימיננו התוואי העמוק של נחל שרך.

המושבים זרעית, שתולה ונטועה הוקמו בסוף שנות הששים, ממש בסמוך לגבול. זרעית נקרא בתחילה "כפר רוזנוואלד"על שם נדבן יהודי-אמריקני. תושבי המקום לא אהבו את השם, והשם זרעית בעל המשמעות החקלאית קיבל את ראשי התיבות "זכר רוזנוואלד עימנו יהיה תמיד"...

בין זרעית לשתולה אפשר לנסוע בכביש "פנימי"מרוחק מעט מהגבול, וגם בכביש הצמוד לגדר. כאן, בנקודה המכונה "נקודה 105"טמנו אנשי חזבאללה מארב לסיור צה"ל ב-12.7.2006, וחטפו את רגב וגולדוואסר, המהלך שהתחיל את מלחמת לבנון השניה. הגעה לנקודה מחייבת תיאום צבאי. כיום יש במקום אנדרטה צנועה לזכרם ולזכר החיילים (אייל בנין, שני תורג'מן, וואסים סלאח נאזל) שנהרגו באותו אירוע.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

שתולה נוסדה על ידי יוצאי כורדיסטן, ביניהם משפחת חתן הענפה. שרה חתן היתה אם ל-14 ילדים, ובמו ידיה הקימה משק לתפארת של נשירים וצאן, וחדרי אירוח. בשנות ה-90 יצאה לבדה לחפש את מקום הולדתה בכורדיסטאן, מייד אחרי מלחמת המפרץ, הצליחה בכך וחזרה הביתה. סיפורה המיוחד הפך אותה לאטרקציה, ויחד עם אורה בתה היא פתחה מסעדה וחדרי אירוח, וסיפרה על סיפורה המיוחד. ב-2006 היא נבחרה להדליק משואה ביום העצמאות.

היא נפטרה ב-2012, והותירה אחריה עשרות רבות של נכדים ונינים.

הר אדיר
הכביש ממשיך מכאן למושב נטועה, מחנה בירנית ועד לישוב מתת (שנקרא כך על שם גובהו, 840 מטר, בגימטריה מת"ת). כאן הכביש "נפרד"מקו הגבול.

ליד מתת עולה כביש להר גבוה ומבודד, הר אדיר (גובהו 1006 מטר). על ההר הוקמה ב-2012 אנדרטה לזכר חללי מלחמת לבנון השניה. זו אחת מנקודות התצפית היפות ביותר בגליל העליון. על פסגת ההר נבנתה מרפסת, ועליה לוחות מתכת עם שמות הנופלים, לפי ימי הלחימה.

צילום: דודי הולצמן

התצפית משקיפה על העיירה בנת-ג'בייל, זירת הקרבות הקשה והמדממת של מלחמת לבנון השניה. מכאן אפשר גם להבחין בהבדלי הצבעים בין שטח ישראל המיוער והירוק, לבין שטח לבנון חסר הצמחיה. בעמק למרגלותינו נמצא גם עין גודרים, מעיין שנקרא על שם בוני הגדר.

איזור ברעם
נרד מההר ונשוב לכביש 899. כשני ק"מ ממזרח לפניה להר אדיר, אפשר לראות בימות החורף תופעת טבע נדירה: מערת פער. זוהי דולינה, בולען קארסטי, שבו מי הגשמים זורמים אל תוך האדמה ו"נבלעים בה". סמוך לה, בקיבוץ סאסא, כביש 899 מתאחד עם הכביש הראשי של הגליל העליון (כביש 89) וממשיך איתו מזרחה. לאחר כמה מאות מטרים הם נפרדים. נפנה שמאלה בצומת חירם (על שם מבצע חירםבו שוחרר הגליל העליון), לכביש 899, ונגיע עד מהרה לאתר בית הכנסת העתיק ברעם.

זהו בית כנסת שנשמר בצורה יפה מהמאה השלישית לספירה, ואחד הגורמים לשמירתו הוא הכפר הנוצרי-מארוני ברעם שהיה קיים במקום עד 1948. במבצע חירם, מדינת ישראל ביקשה מתושבי הכפרים ברעם ואקרית להתפנות לזמן קצר בגלל הקרבות. בסוף המלחמה ישראל סירבה לשיבתם לבתיהם, סוגיה כואבתשנשארה פתוחה עד היום.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

הכנסיה ובית הקברות פעילים שם עד היום.

ליד ברעם יש יער יפה וגדול, יער לאה ויצחק רבין, ובו פריחת חורף ואביב, שפע אתרי פיקניק - וגם... קברם המשוער של מרדכי היהודי ואסתר המלכה

הכביש ממשיך צפונה-מזרחה לכיוון דוב"ב וקיבוץ ברעם של ימינו. מול קיבוץ ברעם נמצאת אנדרטה לזכר אל"מ יצחק רחימוב, שנפל בלבנון, ליד הכפר ירון, ממש על הגבול.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

מכאן מזרחה, אחרי כמה קילומטרים של מטעים נגיע למושב אביבים. לצד הכביש - האנדרטה לזכר הילדים שנהרגו שם באוטובוס.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

בקעת קדש

מכאן ממשיך הכביש לכיוון מלכיה ויורד לבקעת קדש על אתריה הרבים.

במלכיה נערכו קרבות במלחמת העצמאות, שזכו רק לאחרונה לאזכור הראוי להם ולאנדרטה מרשימה, שצופה אל תוך שטח לבנון. בבקעת קדש ישנם שני תילי עתיקות, מקדש פגאני נדיר ועץ אלה עתיק ומיוחד. על כל אלה כתבתי לפני כחודשיים בפוסט על אתרי בקעת קדש.

בקצה הבקעה ממשיך הכביש לרדת לכיוון עמק החולה. כאן ניצבת מצודת כ"ח, גם היא מצדית משטרה שנבנתה בידי הבריטים, והיתה אתר קרבות עקוב מדם במלחמת העצמאות. חשיבות במקום לערכי צה"ל וסיפורי הגבורה שבו הביאו לפתיחת מוזיאון הרעותבאפריל 2014.

מבקעת קדש גולש כביש 899 בתלילות לעבר עמק החולה. ליד הירידה נחנכה אנדרטה ייחודית: שביל החידות, על שם הטייס רן כוכבא שנפל במלחמת לבנון השניה. האנדרטה, שנמצאת במקום בו נפל המסוק, מורכבת משבע חידות על האיזור שיוצרות את שמו של רן.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

בבקעת קדש חוצה כביש 886 את כביש 899. הוא מוליך דרומה לכיוון רמות נפתלי וצפת. במושב רמות נפתלי נמצאים מספר מצפורי נוף ואנדרטה לזכר מפקד סיירת צנחנים ובן המושב, איתן בלחסן (ליד האנדרטה לאיתן בלחסן נשתל חוטר מעץ הערמון של אנה פרנק).

החלק הצפוני של כביש 866 יוצא צפונה במקביל לגבול , ומהווה המשך לסיור שלנו לאורך הגבול. לארכו נקודות נוף ותצפית רבות.
מקווה לכתוב פוסט עליו בקרוב.

עוד טיולים לאורך כביש הצפון:

אמנון גופרכותב על אתרים יחודיים לאורך הגבול

הצלם גיא שחרטייל וצילם בצפון הארץ, גם לאורך גבול הצפון, בזמן מלחמת לבנון השניה

בשנת 2008 הושלם שביל ים אל יםלזכר 10 מלוחמי גדחה"ן צנחנים

שני שירים שמסמלים בעיני את המלחמה הזו יותר מכל:

השיר "קצר פה כל כך האביב"שכתב דוד גרוסמן לזכר בנו שנפל במלחמה, והולחן על ידי יהודה פוליקר

והשיר "מיליון כוכבים"שנכתב לזכר הטייס תם פרקששנפל במלחמה, על ידי אחותו עמית

פוסטים על האיזור שכתבתי בעבר

צילום: ספיר הולצמן

די קרוב למרכזי האוכלוסיה נמצא (עדיין...) קטע חוף שנשמר בצורה קרובה לצורתו הטבעית. ללא ארטיקים, מטקות, בתי מלון והמוני אדם.

קטע החוף הזה מתחיל בגבעת אולגה וממשיך עד מכמורת.

אין כמו אחר הצהריים לקראת סוף הקיץ לטיול במקום. אתרי מורשת, תצפיות אל השקיעה, מפרצים וגם צבי ים - כל אלה לאורך קילומטרים ספורים בצפון השרון.

צילום: דודי הולצמן

אולגה על החוף
נתחיל בגבעת אולגה. השכונה שנוסדה בשנות החמישים וקלטה אלפי עולים, נקראה על שם אולגה חנקין, רעייתו של יהושע חנקיןגואל האדמות, ובעצמה ממתיישבי חדרה ומיילדת מפורסמת.

אולגה חנקין נפטרה ב-1943, ובבית שיהושע בנה, אך בני הזוג לא התגוררו בו מעולם, פועל בית קפה הצופה אל הים, ממש מעל "מפרץ בנימין" (בקצה הכביש המוליך ממחלף אולגה לחוף הים, שדרות מנחם בגין).

מפרץ בנימין עצמו נקרא על שם הברון בנימין רוטשילד שירד לחוף במקום זה ב-1914, בדרכו לבקר בחדרה.

מכאן נמשיך בנסיעה דרומה לאורך החוף עד למגרש החניה של חוף אולגה. מהמגרש נצא לדרך ברגל לאורך החוף.

החוף מצוקי וסלעי, ואפשר ללכת במרומי המצוקים, או לאורך החוף עצמו. שימו לב לא להתקרב למצוקים - גם מלמעלה (חשש לנפילה) וגם מלמטה (חשש להתמוטטות). ההנחיות וההיתרים ללכת לרגלי המצוק משתנות בהתאם למצב המצוק. שימו לב להוראות!

החל באמצע אוגוסט נוכל לראות פריחה של חבצלות חוף, נר הלילה החופי וחצבים.

צילום: חנה סיוון

המפרץ הסיני ותל גדור
לאחר כקילומטר נגיע למפרץ, שמדרומו תל גבוה. זהו "המפרץ הסיני", שנקרא כך על שם ראשוני המתיישבים בגבעת אולגה שהיו עולים מסין (רובם צאצאי יהודים שהיגרו לסין מפולין ומרוסיה). המפרץ החולי, משובץ בסלעים גדולים, מצויין להפסקה קלה, לפני שנטפס אל התל.

התל נקרא "תל גדור", ועל שמו נקראת גם שמורת הצוקים והים שלארכה אנחנו הולכים. התל נמצא בגובה של 30 מטר מעל הים, חלק מהצמחים בו סחופי רוח ומלח, וממנו נוכל לראות את בתי נתניה ועד למורדות הכרמל. נמצאו בו גם מעט ממצאים ארכאולוגיים מתקופות שונות.

צילום: אורי

צילום: דודי הולצמן

חורשת קדימה
נצפה מתל גדור לכיוון מזרח, מדרום לבתי השכונה יש חורשת אקליפטוסים בולטת בנוף. בשנת 1898 עברו לכאן חלק מתושבי חדרה כי חשבו ששם יסבלו פחות מקדחת. לצערנו זה לא עזר, והם חזרו לחדרה. מה שנשאר לנו - חורשת איקליפטוסים שהם נטעו, בשם "חורשת קדימה". אם תגיעו בסוף החורף או באביב, תוכלו לראות בחורשה פריחה של דבורניות (סחלב שדומה בצורתו לדבורה), ובינה לבין שכונת "עין הים"יש פריחה של אירוסי ארגמן (ככל הנראה, הנקודה הצפונית ביותר בעולם!). בקיץ כדאי להסתפק בתצפית מרחוק. החורשה מתוחזקת על ידי ילדי בתי הספר בגבעת אולגה.

צילום: דודי הולצמן

בין תל גדור למכמורת: קינון צבים

מדרום לתל, במפרץ חולי, יש נקודה אליה מגיעים צבי ים להטלת ביצים. כל צבה תבוא להטיל את הביצים רק בחוף בו בקעה, ואם החוף הזה ייהרס בידי אדם - היא לא תוכל להטיל. בגלל הרס החופים, דיג וסיבות אחרות, הפכו צבי הים נדירים יותר ויותר. גם אם הצבה תוכל להטיל, הצבים שבקעו יתקשו לחזור אל הים, בגלל תאורה, אנשים ואפילו בגלל "קוליסים"של רכבי שטח.

צילום: אורי

כדי להציל את הצבים, איתרה רשות הטבע והגנים מספר נקודות לאורך חופי הארץ - עתלית, תל גדור ומקומות נוספים. כאשר הצבה עולה להטיל, מגדרים את נקודות ההטלה, וכאשר יש בקיעת צבים, עוזרים לצבים לבקוע ולהגיע אל הים.

צילום: דודי הולצמן

אפשר לבקר, בתיאום מראשובהתראה קצרה, ולראות את בקיעת הצבים, ולצפות באחד המראות היפים ביותר בטבע, שבו עשרות צבים הולכים אל הים הגדול, שוחים ו"נבלעים"בו, ואולי מישהי מהצבות תחזור אל החוף להטיל בעוד שנים רבות.

נמשיך בדרכנו עוד כקילומטר דרומה. מולנו גבעה קטנה וחומה, היא תל גירית, שמבשר לנו שהגענו אל הישוב מכמורת. מדרום לתל מגרש חניה ומבנה עגול נטוש וגדול - מלון מירמאר שנבנה בשנות השישים וננטש, מחכה ליזם שיחזיר את ימיו כקדם.

מכמורת
הישוב מכמורת הוקם כמושב על ידי יוצאי הצבא הבריטי, ומתיישביו התכוונו לעסוק בדייג ובחקלאות. בפועל, רבים עברו לתחום התיירות ולעבודות חוץ. במושב היפהפה נמצא בית הספר למדעי הים של מכללת רופין, ובתוכו המרכז הלאומי להצלת צבי ים.

לכאן מעבירים צבים שנמצאו פגועים על החוף, מטפלים בהם ומשלחים אותם בחזרה אל הים. כאן מרכזים את הפעילות למעקב אחרי הטלה, קינון ובקיעת צבים. אפשר לבקר במקום בתאום מראש.
במכמורת נמצא גם בית הספר הימי מבואות-ים, בו לומדים מאות תלמידי תיכון את מדעי הים ואף יוצאים להפלגות כחלק מתכנית הלימודים.

צילום: אורן פלס

מושב מכמורת החל את "תעשיית הצימרים"לפני זמן רב, עוד בשנות השישים, בדרך צנועה ושווה לכל כיס, עוד לפני ימי הג'קוזי. במושב פעלו מספר מסעדות, ואחת מהן היתה על גדות נחל אלכסנדר, סמוך לשפכו לים.

נחל אלכסנדר
נחל אלכסנדר נשפך לים מדרום למכמורת. הנחל, שסבל מזיהום אורך שנים רבות, שוקם בשנים האחרונות, ואפשר לטייל לאורך חלק ניכר מאורכו. בקטע הקרוב לים יש אוכלוסיה גדולה של צב רך (אפשר לראותו ליד חורבת סמארה וגשר הצבים). בספטמבר מתכסה החורבה בפריחת חצבים עשירה. עוד על הנחל, בפוסט שכתבתילפני שנתיים.

מדרום לשפך הנחל נמצא חוף בית ינאי, גן לאומי וחוף מקסים (האהוב עלינו במיוחד). מקום נפלא לסיים את הטיול

אתרים נוספים בגבעת אולגה:

לפני כשנתיים נפתח בגבעת אולגה מוזיאון המדע (הטכנודע)
אימוץ חורשת קדימה בידי ילדי גבעת אולגה
מצפון לגבעת אולגה נשפך נחל חדרהליום התיכון. הנחל והשפך שוקמו וכדאי לבקר בהם, בעיקר בחורף. תוכלו לקרוא על כך בפוסטשכתבתי לפני שנתיים
בימי המנדט ניסו מעפילים רבים להגיע לחוף. הבריטים התקינו מכ"ם על חוף אולגה (היום בשטח כפר הנופש הצבאי, ואינו פעיל, כמובן), לגילוי הספינות. הפלמ"ח חיבל במכ"ם ב-23 בנובמבר 1945, וכתגובה פשטו הבריטים על קיבוץ גבעת חייםוערכו בו חיפוש אלים שהסתיים במות שבעה יהודים

מסלול לאורך החוף באתר המצויין של עמית מנדלסון

צילום: דודי הולצמן

במשך שנים, יש "מסורת"לפני החגים - לכתוב משהו על בתי כנסת (כמו כאן, למשל). בדרך כלל כותבים על מחירי ה"מקומות לחגים", על בתי כנסת יפים ומיוחדים בארץ או בעולם. הפעם בחרתי לכתוב על בתי הכנסת העתיקים שנמצאו בארץ, ולבחון פן מסויים בארכיטקטורה שלהם - רצפות פסיפס עם גלגלי מזלות.

בין הממצאים המרהיבים ביותר מתקופת המשנה והתלמוד, נמצאים בתי הכנסת העתיקים, שנבנו בארץ עד המאה השביעית.

זו התקופה שלאחר חורבן בית שני. תקופה שמרכז הכובד עבר מבית המקדש (שנחרב) למעין "תחליף" - בתי כנסת.

בחפירות שנעשו ב-150 השנים האחרונות נמצאו מעל 100 בתי כנסת, חלקם יפים ומרשימים עד היום.

בגדול, בתי הכנסת הם משני "טיפוסים"עיקריים:

א. בתי כנסת עם חזיתות מרשימות ומעוטרות פונות לירושלים, בנויים עם עמודים בצורת "ח"
ב. בתי כנסת בעלי רצפת פסיפס, בהם עיקר הקישוט היה ברצפה

עד סוף ימי בית שני שמרו בקפדנות על "לא תעשה לך פסל ומסכה". רוב המבנים היהודיים מאותה תקופה לא כללו ציורים או פסלים של אנשים וחיות.

והנה, החל מהמאה השניה-שלישית לספירה, נוספו לבתי הכנסת תבליטים של נשרים וחיות אחרות, דמויות אדם - וכאשר, מאוחר יותר, נבנו בתי הכנסת עם רצפות הפסיפס - שפע דמויות אדם, חלקן בעירום (!!!) ואף, רחמנא לצלן, דמות אל השמש הליוס במרכבתו! איך זה קרה? האם היהודים היו אז שונים? ליברליים יותר?
דרך טיול בכמה בתי כנסת עתיקים בצפון הארץ ננסה לענות על השאלה.

איך יודעים בכלל שזה בית כנסת?
השאלה הראשונה שבוודאי נשאל היא - איך יודעים בכלל שזה בית כנסת? אולי זו כנסיה? מקדש? בניין ציבורי אחר?

קודם כל, יש מקומות (מעטים) שבהם נמצאה כתובת שמעידה שהמקום הוא בית כנסת. לעיתים יש כתובות בעלות תוכן יהודי כה מובהק, שסביר מאוד שמדובר בבית כנסת. כמו-כן, סמלים יהודיים מובהקים כמו שופר, מנורה, ארון קודש - מעידים גם הם על בית כנסת. עוד מאפיין שמבדיל בית כנסת מכנסיה או מקדש אלילי הוא הפניה לירושלים, שלא תמיד זהה לפניה למזרח שיש במקדשים ובכנסיות.

על פי מאפיינים אלה, זיהו ארכאולוגים את בתי הכנסת, חלקם מתוארכים לימים בהם בית המקדש היה עדיין קיים (כמו במצדה, גמלא ועוד). רובם מאוחרים יותר, מהמאה השניה-שלישית ועד למאה השביעית לספירה.

בפוסט זה נטייל בכמה בתי כנסת בולטים שנמצאו בחפירות בארץ

בית אלפא
נתחיל את הטיול בבית הכנסת העתיק של בית אלפא,שנמצא דווקא... בקיבוץ השכן חפציבה.

בשנת 1928 כשמייסדי הקיבוץ חפרו באדמה הם נתקלו באבני פסיפס. הם הזעיקו את הפרופסור אליעזר ליפא סוקניק, אביו של הרמטכ"ל והשר לעתיד, והארכאולוג הנודע יגאל ידין. הוא הגיע למקום יחד עם עוזרו נחמן אביגד, ויחד עם חברי הקיבוצים חפרו ומצאו את רצפת הפסיפס המרהיבה של בית הכנסת. בלב הרצפה המעוטרת היה גלגל המזלות המוכר לנו, ובמרכזו - האל הליוס במרכבתו. בבית הכנסת נמצאה כתובת שמתארכת את הרמתו למאה השישית לספירה, שמות המזלות כתובים בעברית, ויש "פאנל"נוסף שבו מתוארת עקדת יצחק. הפסיפס עורר התרגשות רבה - חלוצים שבים לארץ ישראל ומוצאים עדות חיה לכך שבדיוק במקום זה היו חיים יהודיים לפני 1500 שנה.

אמנם איכות הציור מעט "ילדותית"ו"נאיבית", אבל הפסיפס בהחלט מרשים ומרגש.

אבל מה עושה שם האל הליוס? הפתרון (אולי...) בהמשך.

צילום: מקסים

חמת טבריה

מבית אלפא נמשיך לכיוון הכינרת וטבריה.

כבר ב-1920 התגלה בית כנסת ליד חמי טבריה (שוב על ידי חלוצים... אנשי גדוד העבודה שסללו את כביש טבריה-צמח). החפירה המשמעותית נעשתה מדרום למלון, על ידי פרופ'משה דותן ב-1960 ובה התגלה הפסיפס המרהיב, שגם בו מתואר גלגל המזלות, כולל דמויות נשים בעירום (!!!), והאל הליוס בתוכו, מחזיק את כדור הארץ. גם כאן היו סמלים יהודיים נוספים - שופר, מנורה, ארון קודש וארבעת המינים. בית כנסת זה נבנה במאה הרביעית לספירה, נחרב ועליו בנו עוד בית כנסת.
גם כאן עולה השאלה - מה לרצפת פסיפס כזו בבית כנסת?
סגור לשיפוצים עד דצמבר 2014

צילום: BUKOVER

כפר נחום

לפני שננסה לענות השאלה, נבקר בעוד כמה בתי כנסת, ללא רצפת פסיפס, אך בעלי מבנה חיצוני מרשים

ניסע לאורך חופי הכינרת עד לכפר נחום, בו נמצא, ליד הכנסיה הנוצרית המפורסמת, בית כנסת מרשים.

בית הכנסת נבנה מאבן גיר לבנה, שהובאה ממרחק (הסלע המקומי עשוי בזלת). במבנה המרשים לא היתה רצפת פסיפס, אך יש תבליטים רבים של קישוטים יהודיים - שופר, מנורה וארון הברית נישא על ידי גלגלים. לכפר נחום חשיבות עצומה לנצרות - כאן היה ביתו של פטרוס, ממשיך דרכו של ישו. למרות שהמקום היה מרכז נוצרי פעיל, חיו בו יהודים בתקופה הביזאנטית והתפללו בבית הכנסת. בית הכנסת פונה דרומה, לכיוון ירושלים.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

כורזים
לא הרחק מכפר נחום, במושב כורזים, התגלה עוד בית כנסת עתיק, בנוי מאבני בזלת, הוא מעוטר במוטיבים צמחיים גיאומטרים, אריות, ובעלי חיים נוספים. כמו-כן, יש שם "כורסה"מאבן בזלת, ששימשה את נכבדי הקהילה. על גבי הכורסה, המכונה "קתדרה דמשה", נחרתה כתובת הקדשה בארמית. כ"בונוס"יש גם תצפית נפלאה לכינרת

צילום: אפי ברק

בתי כנסת ברמת הגולן

גם רמת הגולן שופעת אתרים רבים בהם נמצאו בתי כנסת. החשובים בהם הם בקצרין, שם נמצא בית כנסת כחלק מ"כפר תלמודי"שלם, ליד איזור התעשיה של העיר . המקום משמש עד היום להפעלות ואירועים שונים, כולל חתונות שנערכות בבית הכנסת העתיק. מעט צפונה משם, באתר הייחודי של גמלא, נמצא בית כנסת בתוך העיר השוכנת על שלוחה הצופה לכינרת. ייחודו של בית הכנסת הוא בכך שהוא נבנה עוד לפני חורבן בית שני, ושימש יותר כבית התכנסות ותפילה. יש במבנה גומחה לארון קודש, מקווה סמוך - וללא כל קישוט בדמות אדם או חיה - בימי בית שני הקפידו על כך מאוד. בית כנסת ייחודי נוסף נמצא ליד מעיין נים ב"קשתות רחבעם" (אום-אל-קנאטיר).

קשתות רחבעם. צילום: חוה שנדרוביץ

ברעם
אם נעלה לגליל העליון, נוכל לבקר את אחד מבתי הכנסת שנשתמרו בצורה הטובה ביותר (חזית המבנה נותרה בשלמותה) - בית הכנסת של ברעם. זהו בית כנסת מהמאה השלישית לספירה, ואחד הגורמים לשמירתו הוא הכפר הנוצרי-מארוני ברעם שהיה קיים במקום עד 1948. במלחמת העצמאות, מדינת ישראל ביקשה מתושבי הכפרים ברעם ואקרית להתפנות לזמן קצר בגלל הקרבות. בסוף המלחמה ישראל סירבה לשיבתם לבתיהם, סוגיה כואבתשנשארה פתוחה עד היום.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

ובחזרה לשאלת הפתיחה: מדוע גלגל מזלות?
יחס התנ"ך לאלילות בכלל ולאל השמש בפרט - שלילי ביותר.
ייתכן שגלגל המזלות לכשעצמו בא להזכיר את לוח השנה ואת הסדר האלוקי בעולם. יש גם מי שטוען שהליוס הוא הייצוג של קיסר האימפריה, שהיהודים כיבדו מרצונם או שלא מרצונם. אולי השמש היא ביטוי לכוחו של האל, ואולי פשוט "זה מה שהיה באופנה"ומי שהזמין את העבודה עבור בית הכנסת פשוט השתמתש בדוגמא קיימת שיכול היה להכין.אך ייתכן שיש לכך פירוש יותר עמוק.

התאוריה של גודינאף

לפני כ-60 שנה העלה החוקר האמריקאי ארווין גודינאף את התאוריה, שלפיה, בתי הכנסת שיש בהם רצפות פסיפס עם גלגל המזלות ייצגו פן אחר של יהדות שלא השתמר בצורה מרכזית עד היום.

רובנו מכירים את היהדות שהתפתחה אחרי חורבן הבית כיהדות שידעה להמיר את עבודת המקדש בתפילות, שמה דגש על לימוד תורה ושמירת מצוות, ויצרה את העולם הגדול של התורה שבעל-פה (משנה, תלמוד ועוד) המוכר עד היום.
אבל היו, במקביל, עוד זרמים שיצירותיהם כמעט לא באו לידי ביטוי, שאולי לקחו מהעולם היווני-רומי יותר ממה שהיהדות ה"רבנית"לקחה. היו קבוצות יהודים שעסקו במיסטיקהויצרו ספרות שנמצאת היום ב"שוליים"של העולם היהודי.
חלק מהספרים האלה התגלגלו עד ימינו, לא כספרים עיקריים אלא כספרי קמעות, לחשים וסגולות. הם דנים בגרמי השמים ומזכירים אפילו את האל הליוס במרכבתו. (בספר הרזים, שמשמש כספר קמעות עד היום נכתב: "אעריצך, הליוס, העולה במזרח, המלח הטוב, השומר אמונים, המנהיג הנאמן, אשר מקדם את הגלגל הכביר קבעת, המסדר הקדוש של הכוכבים").

ייתכן שאותם אנשים ראו את הליוס כסוג של ביטוי לשליטת אלוהים הכל-יכול בגרמי השמים, אך גם התפללו אליו לצד פניה ל"מתווכים"מלאכים, קמעות והשבעות. סביר שיהודים אלו השפיעו על עיצובו של בית הכנסת.

במשך השנים, החשיבה הזו דעכה, אך לא נעלמה לגמרי. בהשפעת האסלאם נעלמו הדמויות המצויירות, וחכמי היהדות של ימי הביניים הפנו את עולם היהדות לכיוון יותר שכלתני ופחות מיסטי. היהדות ה"מיסטית"פרצה שוב במאות השנים האחרונות, דרך הקבלה וזרמים אחרים.

עצם העובדה שחכמים ורבנים לאורך כל הדורות כתבו נגד האמונה במלאכיםמעידה על כך שהתופעה היתה קיימת. גם בימי קדם, וגם בימינו.

אתרים בסביבות בתי הכנסת
את הביקורים בבתי הכנסת הקדומים כדאי לשלב בביקור באתרים נוספים בסביבה:

בחפציבה - גן יפני של בני המקויה, ושפע אתרי מים באיזור כמו פארק המעיינות והסחנה (גן השלושה) . מעל הקיבוץ יש מצפור חדש לזכר ראשוני העמק, ובכלל, הגלבוע מאוד יפה לביקור, בעיקר בתחילת האביב.
לצד בית הכנסת בחמת טבריה נמצאים חמי טבריההידועים , ואפשר לשלב ביקור במקום עם טיול בעמק הירדן
כפר נחום היא חלק ממכלול אתרים נוצריים בצפון הכינרת - כנסיית הבכורה, טבח'ה, הר האושר ואתר "דומוס גליליי" , כולם סמוכים לכינרת וקרובים לבית הכנסת בכורזים
קצרין וגמלא קרובות לשפע אתרי מים בגולן
ליד ברעם יש שפע אתרים לאורך גבול הצפון

עוד פרטים מעניינים על בתי כנסת ורצפות פסיפס:

ב-2012 השחיתו חרדים את פסיפס בית הכנסתבטבריה כנקמה על חפירות שנערכו לטענתם בקברים
יש עוד גלגלי מזלות שהשתמרו הרבה פחות - בציפורי, עוספיה ועוד
סקירה של בתי הכנסת עתיקיםבויקיפדיה
סקירה של גלגלי המזל
למעוניינים להרחיב על היבטים מתודולוגיים בחקר תולדות אמנות ארץ־ישראל למן התקופה ההלניסטית עד התקופה האֻמַיִית
עבודה מקיפה על אמנות העיטור של בתי כנסת קדומים
גדול חוקרי בתי הכנסת העתיקים היה ד"ר צבי אילןז"ל שנפטר בגיל צעיר והספר שכתב מהווה אבן דרך בחקר בתי הכנסת
לפני כחצי שנה כתבתי על פסיספים, שרבים מהם מוצגים במוזיאון השומרוני הטוב, בין ירושלים ליריחו
דיוויד לנדאו מציגאת התייחסותו המעניינת לנושא - כדאי להרחיב
עותק של רצפת הפסיפס מבית אלפא נמצא בגן הסלעים, שהוא חלק מפארק הירקון בתל אביב

בית הכנסת בגמלא. צילום: האייל הנאוליתי

צילום:דודי הולצמן

מי שיסתכל על מפת ישראל עד 1967 ישים לב בוודאי ל"מותניים הצרות"של ישראל באיזור השרון. בין טול-כרם לחוף נתניה מפרידים 15 ק"מ בקו אוירי.

למעשה, עם תום הקרבות במלחמת העצמאות, רוחב המדינה היה קטן בהרבה - 9 ק"מ בין הצבא העיראקי לחוף נתניה (במאי 1948 נכבש המושב גאוליםעל ידי הצבא העיראקי לכמה שעות).

בהסכמי שביתת הנשק עם ממלכת ירדן ביקשה ישראל להרחיב את המותניים הצרות. ירדן הסכימה, והעבירה לישראל שורה של כפרים (שחלקם היום ערים ועיירות) ערבים, בשולי השומרון. במרץ 1949 סופחו הישובים לישראל - מכפר קאסם בדרום, דרך טירה, טייבה, בקה ועד אום אל פאחם וואדי ערה. העיירות הגדולות קלקיליה וטול-כרם נשארו בשטח ירדן, מנותקות מהכפרים הסמוכים להן. כתוצאה מכך, הגבול איננו ישר ויש בו "בליטות"כלפי מזרח וכלפי מערב. תוכלו לקרוא, למשל, על פיתולי הגבול ליד הישוב זמר כאן.

לישובים הערביים נוספו ישובים יהודיים, כבישים השתנו ונסללו, שטחי חקלאות שינו את ייעודם, והיום האיזור הוא פסיפס של ישובים מכל הסוגים, מטעי זיתים וחממות ירקות, מאגרי מים ושטחי בניה.

באוקטובר מתחילה עונת מסיק הזיתים, וזו הזדמנות לטייל קרוב לאיזור המרכז, ממש בשולי כביש 6 ולבקר פינות מוכרות פחות ומוכרות יותר.

נתחיל את הטיול בצומת ניצני עוז, על כביש 57 (נתניה-טול כרם)

נפנה שמאלה בכביש 5714 לכיוון בת חפר. הכביש נסלל בשנות החמישים כתחליף לכביש האורך העובר בטול כרם וחלקים ממנו נותרו בשטח ירדן דאז. לארכו נשתלו ברושים, כדי להסתיר את התנועה מעיני הצלפים הירדנים בשומרון. עד לפני כ-20 שנה הכביש היה נידח וללא תנועה רבה, אך מאז הקמת הישוב בת-חפר וגידול האוכלוסייה בכל ישובי האיזור, הוא הפך לכביש סואן ומסוכן, שגבה מחיר דמים.

בין יד חנה לטול כרם השכנה
נפנה ימינה לקיבוץ יד חנה. זהו קיבוץ ייחודי, כי הוא היחיד שהשתייך לתנועת מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית). במקור הוקם הקיבוץ על ידי ניצולי שואה מהונגריה, שהשתייכו לתנועת הקיבוץ המאוחד, ונקרא על שם חנה סנש. בשנת 1953, אחרי משפטו של איש מפ"ם מרדכי אורן בפראג שבצ'כוסלובקיה הקומוניסטית, התפצל הקיבוץ בעקבות מריבה אידאולוגית קשה ואף אלימה בין החברים. קבוצה קטנה ממנו המשיכה את דרך התנועות הציוניות והקימה את הקיבוץ "יד חנה סנש", ורוב החברים האחרים הצטרפו עם הקיבוץ למפלגה הקומוניסטית. התנועה (שבגלגולה הנוכחי היא מפלגת חד"ש) נחשבה שמאלנית-קיצונית, והקיבוץ נחשב ל"עוף מוזר"בין כל הקיבוצים האחרים. כרמית גיאהשדרנית והמתרגמת כתבה על ראשית הקיבוץ בספרה המעולה "מסע ליד חנה".

המפלגה הקומוניסטית דגלה כל השנים בקו פרו-ערבי, בהנחיית ברית המועצות. לרוע מזלו, חייל נח"ל בשם אברהם ג'ורי מגרעין שהיה בקיבוץ נהרג מאש צלפים ירדניים מטול כרם הסמוכה, ב-1964. אברהם ג'ורי רץ לחלץ חייל אחר שנפצע על ידי הירדנים ונגרר אל הגבול. בעודו מסוכך עליו - נורה ונהרג. נפילת החייל הכתה בהלם את הקיבוץ, שהתרגל לתמוך בערבים ולא לראות בהם אויבים. תגובת המפלגה הקומוניסטית שחשבה שדווקא ישראל היא האשמה בתקרית הובילה למתח רב, ובסופו של דבר לפיצול התנועה למק"י המתונה והפרו-ציונית יותר, בראשות משה סנה, ולרק"ח, הפרו-ערבית והדוגמטית בראשות מאיר וילנר.
אברהם ג'ורי היה מדריכו של יעקב גלעד בתנועת הנוער הקומוניסטית (בנק"י). לזכרו כתב יעקב גלעד את השיר "רדיו רמאללה", שהולחן והושר על ידי יהודה פוליקר.

למי שרוצה לקרוא עוד על הפרשיה העלומה הזו - במאמר הזה של דוד מרחב.

"יד חנה סנש"התקיים עד 1972 וננטש, על מקומו קם הישוב בת-חפר.
הקיבוץ יד-חנה עצמו הוסיף לשמור על אידאולוגיה קומוניסטית, אך מצבו הכלכלי הלך ונחלש, ולמעשה התפרק ב-2010. הוא הפך לכפר קהילתי, ושוכנו בו מפונים מהישוב חומש בשומרון, שפונו מביתם בהתנתקות ב-2005, לצד שכונת הרחבה שבה בנויות וילות שנראות רחוקות מאוד מהחזון הקומוניסטי.

ליד הבריכה של הקיבוץ יש חורשה קטנה המוקדשת ליוליוס ואתל רוזנברג, המדענים היהודים-קומוניסטיים שהוצאו להורג בעוון ריגול לברית המועצות ויד זכרון לחייל אברהם ג'ורי. שניהם מוזנחים עד מאוד, זכרון עגום לחזון שהתנפץ.

צילום:דודי הולצמן

בת-חפר

בשנת 1991 החליט אריק שרון להקים שורת ישובים לאורך הקו הירוק כדי להגדיל את מלאי הדירות בגל העליה הגדול, ולחזק את הנוכחות היהודית לאורך הקו הירוק. כך קמו מתן, צור יגאל, צורן וישובים נוספים - וביניהם בת חפר, על אדמות "יד חנה סנש"שננטש. הישוב אוכלס ב-1995, שייך למועצה האיזורית עמק חפר ונמצא מצפון ליד-חנה.
בגלל סמיכותו לקו הירוק ולגדר ההפרדה, הוא מוכר כסוג של ישוב ספר, והוא מוקף גדר אבטחה. הישוב למעשה "סגור"בין כביש 6 והגדר, ואף סבל מעט פגיעות ירי בראשית האינתיפאדה השניה.

חברת דרך-ארץ שסללה את כביש חוצה ישראל תרמה לישוב פארק לאורך הכביש. כל הצד המזרחי של הישוב סמוך לגדר ההפרדה. בנקודה הצפון-מזרחית של הישוב, ליד גדר ההפרדה קיים מצפור שמשקיף על גגות הישוב האדומים, על הגדר ועל הרי השומרון (הצמחייה שגדלה בשנים האחרונות מעט מסתירה).

צילום:דודי הולצמן

אוטופיה בקיבוץ בחן
נמשיך מבת חפר צפונה לכיוון קיבוץ בחן. הקיבוץ הוקם כהיאחזות נח"ל בשנות החמישים (על הגבול), ואוכלס על ידי עולים מדרום אמריקה. בדומה ליד-חנה, גם בחן התפרק, למעשה, והפך לסוג של ישוב קהילתי, עם הרחבה גדולה. בקיבוץ הוקם פארק סחלבים ופרפרים מרהיב בשם "אוטופיה", אתר מומלץ ביותר לביקור.

צילום:דודי הולצמן

*** כאן המסלול מתפצל - אפשר לנסוע לישובים זמר ובקה אלגרביה (כמעט תמיד הישובים ידידותיים ואין חשש לטייל בהם, פרט לימי מתיחות), ואפשר לפנות מערבה לקאקון ושדה יצחק. אפשר כמובן לנסוע גם לכאן וגם לשם, בסופו של דבר המסלולים מתאחדים ***

זמר

נחזור לכביש 5714 ונפנה צפונה.
הקו הירוק עושה כאן תפנית צפונה-מזרחה, וכולל בתוכו גם כמה גבעות שהן חלק מהשומרון. כאן התקיימו כמה כפרים קטנים (ימה, ביר א-סיכה, מרג'ה ואיבת'ן), שסופחו לישראל ב-1949. ניסע בין מטעי זיתים, משתלות ומחסני חומרי בניין. הכפרים עסקו במשך שנים בחקלאות, בעיקר גידול זיתים וירקות. כמו בכל כפרי ה"משולש", החקלאות הפכה פחות ופחות רווחית (אם כי כאן היא עדיין קיימת), והכפרים אוחדו לישוב עירוני למחצה בשם זמר, על שם הוואדי החוצה אותם. בכניסה הדרומית, ליד עיקול הכביש, יש בית בד שאפשר לבקר בו בזמן המסיק, ומכאן אפשר להיעזר במסלול המצוין שכתב עמית מנדלסון.

בישוב סומן מסלול הליכה יפה בין חלקות יער ומטעים, עם פריחה בחורף (חבל שיש לכלוך רב והמסלול לא מתוחזק) - בין הכביש הדרומי לכיוון מרג'ה לכביש הצפוני לכיוון אבת'אן.

צילום:דודי הולצמן

אבת'אן היא המקום הגבוה באיזור, ויש בו בסיס של משמר הגבול ובו נקודת תצפית יפה, בעיקר צפונה: אל בקעת נחל חביבה שיוצא מהשומרון, נחצה על ידי גדר ההפרדה ומלא בצפיפות בחממות.

צילום:דודי הולצמן

בקה אל גרביה

נרד שוב לכביש הראשי (574), ונמשיך צפונה. משמאלנו (מאחורי גדרות) - כרמי הזיתים של קיבוץ מגל (גם הוא נוסד כהיאחזות נח"ל), אחריו הכפר הגדול ג'ת. מימיננו גדר ההפרדה, ועד מהרה ניכנס אל העיר בקה אל-גרביה. כקילומטר מהכניסה לישוב פונה כביש מזרחה. מיד לאחר הפניה, בצד שמאל, נראה בניין גדול ונטוש. זהו ביתו של ראש המועצה לשעבר, פארס חמדאן. הבית (שיש כוונות לשמר אותו) היה שייך למשפחת חמדאן העשירה. ראש העיריה, שהיה חשוך-ילדים, אימץ בסוף שנות החמישים ילדה עם סיפור מיוחד שקצת נשכח - הילדה סִינָיָה. במבצע סיני גילו כוחות צה"ל שנכנסו לסיני תינוקת שכל משפחתה נהרגה בקרבות. קצין צה"ל לקח אותה לטיפול בארץ, ובסופו של דבר היא אומצה על ידי פארס חמדאן. אפילו נכתב עליה שיר.

בגלל סכסוכי ירושה, הבית עודנו נטוש.

הכביש ממשיך עד לנקודה בה חוסמת גדר ההפרדה את המעבר שהיה קיים בין בקה אלגרביה לאחותה בקה אלשרקיה, שבשטח הרשות הפלסטינית. עד 2003 עברו במקום זה מספר מפגעים, וחלק מהפיגועים נעשו בשטחי בקה עצמה. מאז, לאורך כמה שנים (וגם בגלל פתיחת כביש 6) הדירו יהודים את רגליהם מבתי המסחר של בקה.

נחזור לרחוב הראשי של בקה. מסעדות, חנויות ממתקים, אופנה וכלי בית לאורך שני צידי הדר, עד ליציאה הצפונית של העיר, בואכה גבעת הכלניות.

בבקה יש גם אתר שחזור חקלאות קדומה, שמארח ילדים מישובי המגזר הערבי, כדי שיכירו את המורשת החקלאים שמתחילה להשכח, וכן מכללה אסלאמית-צופית בעלת עיצוב ייחודי.

מאגר בחן
מול הישוב בחן יוצא כביש מערבה לכיוון עמק חפר. הכביש חוצה את תוואי מסילת הברזל המזרחית, שקישרה בין פתח תקוה לחיפה, עד שנבנתה המסילה המוכרת לנו במערב מישור החוף. כיום נותרו שרידי סוללה של הרכבת. לפני עיקול ימינה, יוצאת צפונה דרך עפר ל"מאגר בחן". המאגר הענקי (מאגר הקולחים הגדול בארץ, 5 מיליון קוב) נתרם על ידי יהודי אוסטרליה, ואוגר את הקולחים של כל האזור וגם מי שיטפונות - לצורך טיהור והשקיה. בדרך כלל המאגר סגור לביקורים.

מבצר קאקון
לאחר כמה קילומטרים יתגלה מימיננו מבצר עתיק, הוא מבצר קאקון.

צילום:דודי הולצמן

המבצר נבנה בתקופה הצלבנית, ושלט על הדרך הבינלאומית לאורך מישור החוף. במשך מאות שנים היה קיים כפר מוסלמי גדול, שנודע באיכות האבטיחים שלו, שהגיעו דרך שפך נחל אלכסנדר לספינות שנשאו אותם לעזה ולמצרים. הכפר היה עויין ליהודים שהתיישבו בעמק חפר, ובמלחמת העצמאות התמקם בו צבא עיראקי לצד הכנופיות. ב-5 ביוני 1948 תקפה חטיבת אלכסנדרוניאת הכפר מכמה כיוונים, חדרה לתוכו, והלוחמים ניהלו קרב קשה, לעיתים פנים אל פנים, בסכינים ובירי מטווח קצר במגיני הכפר ובחיילים העיראקיים. הכפר והמבצר נכבשו, והצבא העיראקי נסוג, אך מאוחר יותר שב ותקף את הכפר, כולל באש ארטילרית כבדה ביותר ואף במטוסי קרב. כל ההתקפות נכשלו, והצבא העיראקי למעשה חדל מפעילותו ההתקפית בארץ. בקרב נפלו 16 לוחמים מחטיבת אלכסנדרוני (בבגדי אחד הנופלים נמצא פתק שממש מזכיר את דבריו האחרונים של טרומפלדור). גדוד עיראקי שלם הושמד.

צילום:דודי הולצמן

תושבי הכפר לא הורשו לחזור אליו לאחר הקרבות והפכו לפליטים, ושטחי הכפר חולקו בין ישובים יהודיים סמוכים.

צילום:דודי הולצמן

המצודה עצמה נותרה מוזנחת במשך השנים, וגם הקרב הקשה נשכח מעט מלב. ב-2010 נחנכה אנדרטה לזכר הלוחמים. במצודה עצמה נעשו מעט עבודות שיקום ובטיחות, והיא בהחלט מרשימה, אך עוד רחוקה הדרך עד שתהפוך לאתר מושקע ומתוחזק. המצודה מוקפת במשוכות צבר נושאות פרי עסיסי בימי הקיץ. היזהרו בקטיף! מהמצודה יש ראות נרחבת (בעיקר בחורף) לכל הכיוונים - ארובות חדרה, נתניה, עמק חפר והרי שומרון ואפילו הכרמל.

תצפית מקאקון לעבר זמר. צילום:דודי הולצמן

שדה יצחק ונחל חביבה
ממבצר קאקון ניסע צפונה ונתחבר לכביש 581. הכביש פונה מזרחה ומתעקל בחדות צפונה, עובר ליד להבות חביבה ובהמשך - מגיע למושב שדה יצחק. המושב הוקם ב-1952 כמושב שיתופי על ידי עולים מפולין ונקרא על שמו של יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח.
לאחר הכניסה למושב נפנה ימינה לפארק חדש על נחל חביבה. הנחל שזרמו בו מעט מי שפכים - שוקם והפך לפינה חביבה, עם מים זורמים, עצי פרי ומסלול אופניים. הדרך ממשיכה עד למפגש הנחלים חדרה וחביבה, ושם יש שולחנות פיקניקים, ממש מתחת לגשר החדש של כביש 9. בסתיו מגיעות לכאן ציפורים רבות.

צילום:דודי הולצמן

בתוך המושב עצמו, ליד בית הקברות, יש פינה לזכר חבר המושב שלומי בוכריסשנהרג בכפר גלעדי במלחמת לבנון השניה. סככה יפה ומתוחזקת היטב, ונוף מקסים לכיוון הרי השומרון. בספטמבר פורחים במקום חצבים רבים.

צילום:דודי הולצמן

מעט צפונה משדה יצחק, מתחברים הכבישים 574 ו-581, בכניסה הצפונית לבקה אל גרביה, בה ביקרנו קודם לכן.

ומה עוד באיזור?
אם נמתין כמה חודשים, לסוף החורף, נוכל לשלב במסלול ביקור בשני אתרי פריחה יפים: גבעת הכלניות ויער מענית
גבעת הכלניות נמצאת במפגש הכבישים 581 ו-574 (הצומת נקרא צומת כלניות), מצפון לבקה אלגרביה. מדי שנה, בחודש פברואר, מתכסה הגבעה שלל כלניות אדומות, לבנות וסגולות.

בהמשך כביש 574 צפונה נמצא קיבוץ מענית. הקיבוץ עטוף ביער גדול מדרום וממזרח, מלא בשבילי אופניים ורקפותפורחות בו מאמצע ינואר ועד אמצע מרץ. אפשר להיכנס ליער בדרכי עפר מדרום לקיבוץ, או מאחורי הרפת של הקיבוץ עצמו.

ומה עוד מתאים לתקופה ולאיזור?

צפון הגולן באוקטובר: בזלת, חלמוניות ולוחמים

עם הסתיו חזרו הציפורים
חצבים וצבים - לאורך נחל אלכסנדר
זיתים, נזירים ומורדים ברכס יודפת

צילום:דודי הולצמן

תודה מיוחדת ליונתן קרני!

צילום: דודי הולצמן

בשנת 1890 ייסדה קבוצה של עולים מפולין (הקבוצה נקראה '''מנוחה ונחלה''') מושבה בקרקעות שרכשו מהכפר חרבת דוראן, וקראה למקום ''רחובות"על שם הפסוק בבראשית כ"ו 22:

וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי-עַתָּה הִרְחִיב יְהוָה לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ.

רחובות היתה מעט שונה ממושבות העליה הראשונה. היא השקיעה יותר בחיי תרבות עברית, וסירבה בתוקף לקבל עזרה מהברון רוטשילד (עד היום אין בעיר רחוב על שמו).

המתיישבים עסקו בגידול גפנים, אך עד מהרה גילו את ענף ההדריםשהפך לאחד הגידולים העיקריים שבו התפארה העיר. הקמת תחנת הרכבת זירזה את התפתחות העיר, ובשנות ה-30 הוקם בה מכון מחקר מדעי, מכון זיו, שהפך למכון וייצמן. כך הפכה רחובות לעיר ההדרים והמדע. מאז הפכה רחובות לעיר גדולה (120 אלף תושבים), קלטה עולים מכל קצווי תבל, ולא כל מה שנבנה באותם ימים – נשמר, וחבל. למרות הכל, יש הרבה מה לראות בעיר, אז נצא לדרך ונתחיל את סיורנו במרכז, בפינת הרחובות הרצל ויעקב.

מרכז העיר – מנוחה ונחלה

נתחיל את הסיור בפינת הרחובות יעקב והרצל. נעלה ברחוב יעקב, ונגלה בין הבתים החדשים (יחסית) שני בתים מאותם ימים – בית דונדיקוב (מס' 32) ובית יוספזון (מס' 20). בבית דונדיקוב היה הפעמון שקרא לתושבי העיר לנוח מעבודה או להתריע על אירוע חשוב, ובו גרו בני משפחת סמילנסקי, ביניהם משה סמילנסקי, אביו של הסופר ס'יזהר. בית דונדיקוב אמור להפוך למוזיאון עירוניבעתיד. ברחוב יעקב מסתתר גן בוטני קטן לצמחי התנ"ך על שם רנה סמילנסקי.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

רחוב יעקב מגיע עד פינת רחוב "מנוחה ונחלה", ובפינה ניצב לו "בית העם", שנבנה ב-1912 והיה שנים רבות מוקד העשיה התרבותית של העיר.

צילום (ישן): gellerj

אם נפנה ברחוב "מנוחה ונחלה"דרומה נגיע לבית הכנסת של המושבה, "אוהל שרה", שנותר פעיל עד היום ומתוחזק היטב.

צילום: gellerj

החלק הצפוני של רחוב מנוחה ונחלה זכה לכינוי "רחוב המיליונרים"או "רחוב הקייטנים", והיו בו בתים פרטיים גדולים, שחלקם אף שימשו כמעונות נופש בשנות העשרים. הבתים היפים ביותר הם בית זקס, בית ברוידא ובית סלוצקין, שנראים ממש כארמונות, ונמצאים במספרים 45, 56 ו-58 של הרחוב.

צילום: דודי הולצמן

שעריים

ב-1908 הגיעו למושבה רחובות עולים מתימן, שהתיישבו לאחר מכן בשכונה משלהם מדרום למרכז העיר של היום – שעריים. רוב התושבים שם עבדו כפועלים חקלאיים אצל איכרי רחובות. בשנות העשרים, התיישבו בשכונה הסמוכה (שכונת מרמורק, שקמה כמושב נפרד מרחובות) עולים מתימן שהיו קודם לכן בכינרתוסבלו מגילויי אפליה שגרמו להם לעבור לרחובות.

בהמשך הדרך קלטה רחובות עוד עולים מתימןעם קום המדינה, ואפילו קבוצה קטנה של כמה מאות עולים מתימן בעשורים האחרונים. כיום עדיין ניתן לראות בשעריים מספר בתי כנסת שנוסדו לפני כמעט מאה שנה ובעיקר את בית הכנסת של עולי חידאן (רחוב מנשה קפרא 40-42).

מכון וייצמן

אם נמשיך ברחוב "מנוחה ונחלה"צפונה נגיע עד לפאתי מכון וייצמן. ב-1934 הקים הלורד מרקוס זיו (שהיה לימים בעליה של הרשת "מרקס אנד ספנסר") מכון מחקר מדעי צנוע בצפון העיר רחובות. המכון הלך וגדל, בעיקר בזכות חיים וייצמן שטיפח אותו, ולימים נקרא על שמו. כיום הוא אחד מהמובילים בעולם בתחומי המדע – מחשבים, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה ועוד, והחוקרים גרים בחלקם בתוך הקמפוס היפה, בתנאים סביבתיים שמזכירים חלק מהאוניברסיטאות המובילות בחו"ל.

צילום: דודי הולצמן

הכניסה למכון היא מרחוב הרצל.
בתחומי המכון נמצא גן מדע ייחודי, שבו מתקנים אינטראקטיביים שמדמים תופעות מדעיות. מומלץ לילדים!

צילום: דודי הולצמן

פרט למכון וייצמן, התמקמה בעיר רחובות שלוחה של האוניברסיטה העברית שבה לומדים חקלאות ווטרינריה. שני המוסדות הקנו לעיר רחובות את הנופך האקדמי-מדעי.

בשטח המכון ניצבת גם מצבת זכרון לטייס חיים הולצמן, שטס טיסת אימון, וגילה תקלה. הוא הבין שאם ינטוש, המטוס יתרסק מעל מכון וייצמן שהיה מלא אדם, והחליט להתרסק עם המטוס בשטח פתוח ליד המכון.
גן משחקים על שמו נמצא בגן הבנים בעיר.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

בית וייצמן

בתוך המכון נבנה גם ביתו של חיים וייצמן.את הבית תכנן הארכיטקט המפורסם אריך מנדלסון, בסגנון הבינלאומי (באוהאוס), וורה וייצמן, רעייתו של חיים וייצמן, עיצבה את פנים הבית.

צילום: יהודית גרעין-כל

הבית נבנה בפאר רב (בעיקר אם נשווה אותו לצריף של בן גוריון...) וכלל ספריה עצומה, בריכה ושפע חדרים.

צילום: דודי הולצמן

וייצמן, שהפך לנשיא המדינה הראשון, העדיף את ביתו ברחובות בזמן כהונתו, שכן כבר היה אדם זקן וחולה. כאן, בבית זה, נפטר, ובחצרו נקבר. סיור באחוזת וייצמן יוביל אותנו גם אל מכוניתו המהודרת.

צילום: יהודית גרעין-כל

אתר הפרדסנות על שם מינקוב

ב-1904 נטע האיכר זלמן מינקוב את הפרדס הראשון ברחובות. הוא הקפיד על עבודה עברית, והעסיק את עולי העליה השניה. כאן היה גם בית אריזה פעיל, ובריכת מים. במשך השנים הוזנח האתר, ורק בעשור האחרון, בשיתוף המועצה לשימור אתרים ומשפחת מינקוף, הפך המקום למוזיאון לפרדסנות,והוא מקיים הפעלות לקבוצות, שיתאימו גם לילדים. מתאים מאוד לימים אלה של ראשית החורף.

המוזיאון נמצא מצפון למכון וייצמן.

צילום: יואב דותן

גבעת הקיבוצים – מכון איילון

מצפון לרחובות ובסמוך לאיזור התעשייה עתירת-הידע, על גבעה (יש שילוט מכביש רחובות – נס-ציונה) הוקם ב-1945 אחד המקומות החשובים ביותר בתולדות המאבק להקמת המדינה – מכון איילון. מדובר במפעל תחמושת תת-קרקעי. על פני השטח היה מחנה תמים של קבוצה שהכשירה את עצמה לחיי קיבוץ, אך מי שנכנס דרך פתח סודי בחדר הכביסה, יכול היה לרדת למרתפים ענקיים ובהם מכונות שייצרו מיליוני כדורים למען ארגון ההגנה.

קיום המקום היה סודי ביותר. העובדים זכו גם למנות של קרינה אולטרה-סגולה כדי שייראו שזופים, כאילו עבדו בחקלאות, והסתירו אף מבני משפחותיהם את סוג העבודה. לאחר מלחמת העצמאות הקימה הקבוצה את קיבוץ מעגן מיכאל. המקום מרגש מאוד ומומלץ לביקור גם לנוער ולילדים מעל גיל 10.
גבעת הקיבוצים היא אחת מכמה "גבעות קיבוצים"שישמשו מקומות להכשרה לפני עליה אל הקרקע. שימורה מפני כרישי נדל"ן הפך אותה לאחד המקומות הראשונים בשרשרת ארוכה של אתרים לשימור של המועצה לשימור אתרים.

צילום: Ella Pico

שלושה דברים מעניינים על רחובות:

בארצות הברית מנסים תמיד לחפש את המדינה שתנבא את תוצאות הבחירות ותייצג את האמריקאי הממוצע. לאחר מחקרים סטטיסטיים, התברר שמדובר במדינת אוהיו. לפני בחירות 2013 התברר שגם בארץ יש לנו עיר מייצגת: רחובות היא "אוהיו הישראלית"
כמו לירושלמים, גם לרחובותים נוצר סלנג ייחודי, עם מילים שהיו מוכרות רק להם כמו דוּ-פִּיָה לצינור (שאף הונצח כשם של רחוב). למי רוצה לעיין במילון המושבה - הרי הוא לפניכם
מסתבר שגם ברחובות יש איפה לאכול

מה עוד אפשר לראות סביב רחובות?

פרדסי רחובות הולכים ונעלמים, אך אפשר בהחלט לראות כמה אתרי טבע וחקלאות במסלול טיול של עמית מנדלסון למזרח רחובות
מצפון מערב לרחובות, לכיוון נס ציונה, פורח מדי שנה (מסוף מרץ) שדה ענק של פרגים אדומים, שגם עליו כתב עמית
מי שרוצה לבקר בעיר קרובה מעניינת יוכל להנות מביקור באשדוד: בין נמל, חולות וים
יש האומרים שחיים וייצמן בחר במקום כי ממנו נשקפת יבנה, המסמלת את חכמת היהדות, וגם ירושלים

קישורים לאתרים הסוקרים את התיישבות הראשונים ברחובות

צילום:דודי הולצמן

אריק איינשטיין היה תל אביבי. נולד בעיר, חי בה (בשנותיו האחרונות כמעט ולא יצא ממנה), פעל, שר, הצטלם - ואף נפטר לפני שנה והובא למנוחת עולמים בעירו האהובה.

שנה חלפה מאז מותו, וזה הזמן לטייל בעקבות חלק מתחנות החיים והיצירה שלו. אפשר לעשות את הדרך ברגל, באופניים (שאפשר לשכור בנקל בתחנות "תל אופן"ברחבי העיר), או לשלב הליכה ברגל עם נסיעה בתחבורה ציבורית.

נתחיל את הטיול בבית בו נולד - רחוב גורדון 31, בית צנוע למדי, שנבנה בתל אביב בשנות השלושים, בסגנון הבינלאומי ("באוהאוס"). בבית גרה משפחתו (אביו היה שחקן ואמו עקרת בית), בסביבה שבה גרו רבים מהאומנים והשחקנים בתל אביב.

צילום:דודי הולצמן

אריק היה קשור מאוד להוריו והביע את הגעגוע אליהם ואל תל אביב של פעם בשיר "מאז שהלכת אבא".

ברחוב גורדון נצעד מזרחה ונפנה לרחוב דיזנגוף ימינה. בבית מספר 117 שוכן עד היום בית הקפה המיתולוגי "כסית"בו ישבו אנשי האומנות וה"בוהמה"של תל אביב. אריק איינשטיין היה גם הוא מהקבועים בבית הקפה. אריק הזכיר את קפה "כסית"ואת הבעלים חצקל ומשה איש-כסית, בשיר "סן פרנסיסקו על המים". עוד דרומה, בפינת רחוב פרישמן קיים "פסז'הוד", בו היה התאטרון הקאמרי ומשרדי אמרגנים. מי שזוכר סצנות מהסרט "לול"בו השתתף אריק - בוודאי יזהה את המקום, שהיה עד לאירועים הסוערים של חיי הבוהמה בשנות השבעים.
ממש סמוך לכאן, בפינת הרחובות פרישמן וריינס, אירעה ב-1982 תאונהבה נפצע אריק קשה, תאונה ששינתה את חייו הפכה אותו ליותר "מסתגר"ומופנם.

מפסז'הוד נלך לאורך הרחובות הכל-כך תל אביביים שסובבים את כיכר דיזנגוף - פרישמן, פרוג, בן עמי, גנסין וחובבי ציון. ברחוב חובבי ציון התגורר אריק במשך שנים רבות, בבית מס' 40 (ליד רחוב דרויאנוב), וממנו מיעט לצאת להופעות בשנים האחרונות.

נדמה שהשיר שכתב "אוהב להיות בבית"ממחיש יותר מכל את הצניעות והרצון של אריק להשאר בבית שנראה כל כך שונה ממגדלי הפאר שבהם גרים אמנים צעירים יותר וותיקים פחות.

מול הבית נאספו אנשים אחר מותו, הדליקו נרות, ולאחר מכן נבנתה שם אנדרטה צנועה.

צילום:דודי הולצמן

מכאן קצרה הדרך לבית הקברות טרומפלדור, בו קבור אריק איינשטיין. נמשיך ברחוב חובבי ציון עד פינת טרומפלדור, נפנה שמאלה ונגיע לבית הקברות.

בית הקברות הוקם ב-1903, עוד לפני שהעיר תל אביב הוקמה: ביפו פרצה מגפה, ונאסר לקבור את המתים בתוך העיר. לצורך זה הוקם הרחק מצפון לעיר בית קברות נידח ומבודד, ובו נקברו קרבנות המגפה. כדי לעצור את המגפה אף נערכה חתונת יתום ויתומה בבית הקברות (סגולה בדוקה ומנוסה לעצירת מגפות). מאז הפך בית הקברות למקום קבורה עיקרי בתל אביב, ובו נקברו כל האנשים החשובים בעיר - דיזינגוף, ביאליק, שרת, טשרניחובסקי ועוד רבים וטובים.
כאן נטמן גם אריק איינשטיין לפני שנה

צילום:ד"ר אבישי טייכר

נצא לרחוב טרומפלדור ונפנה בו מזרחה עד סופו. משם ימינה לרחוב טשרניחובסקי, עד לפינת רחוב המכבי.
כאן עמד מגרש הכדורסל הישן של מכבי תל אביב, בו נהג אריק להתאמן בכדורסל (למרות שהיה אוהד מושבע של הפועל תל אביב!), ובו צולמו רבות מהסצנות של הסרט "עיניים גדולות". כיום יש במקום מגרש חניה, שאולי יהפוך לפארק ואולי למגדלים.

על המקום הזה כתב אריק את השיר "מכבי הישן"

רחוב מכבי יוצא לכיוון רחוב המלך ג'ורג', וממש מולו שתי הסמטאות "פלונית"ו"אלמונית", שהונצחו בתקליט הילדים "הייתי פעם ילד"של אריק.

צילום:ד"ר אבישי טייכר

את הסיפור שמאחורי הסמטאות האלה הזכרתי בפוסט על אתרים אמריקאיים בארץ ישראל

מכאן נדלג (באופניים או בצורה ממונעת) לחוף מציצים, השם ה"רשמי"של חוף שרתון, בצפון תל אביב, ליד הרחובות נורדאו והירקון.

צילום:אודי שטינוול

כאן צולמו הסצנות הידועות מתוך סרט הפולחן "מציצים"בכיכובם של אריק איינשטיין ואורי זוהר.

לא הרחק משם, ליד הירקון, עמד במשך שנים המגרש המיתולוגי של הפועל תל אביב בכדורסל, אולם אוסישקין. האולם נהרס ב-2007. אוהדי הפועל מחו נגד הריסת האולם, ואף אריק איינשטיין, למרות סלידתו מפעילות ציבור - תמך במאבקם. בכלל, אריק איינשטיין הרבה להזכיר את הפועל תל אביב בשיריו כמו "סע לאט" (א ו-ב), ו"אמרו לו".

הירקון עצמו היה חביב גם הוא על אריק, וגם הוא נזכר בשני השירים שלו: "גדות הירקון"ו"שבת בבוקר יום יפה".

צילום:גבי ענתבי

וכמובן - הוא היה חבר בשלישיית "גשר הירקון"המפורסמת לצד יהורם גאון ובני אמדורסקי.

לא הרחק מהירקון, ברחוב ז'בוטינסקי, נמצא הבניין החדש של "גימנסיה הרצליה", אולי ההשראה לשיר (המעט שוביניסטי לימינו) "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה".

וממש בסמוך, ברחוב אבן גבירול, המסעדה החביבה על אריק איינשטיין "כתר המזרח", שאף הונצחה על עטיפת התקליט "יושב על הגדר"משנת 1982. אריק "גילה"את המקום בגלל קרבתו למשרד ההפקות "הגר"ששכן בסמוך.

צילום:דודי הולצמן

נסיים בנקודה מעט רחוקה מהמסלול, בנמל יפו. שם צולם הקטע המשעשע, שבו מביא אריק לשיאו את יכולתו הקומית - מערכון העולים החדשים מתוך סדרת הטלויזיה "לול". בכל פעם שאני שם, אני מחכה לסירה שממנה ירדו אריק ואורי זוהר.

ועוד:

מסתבר שכבר יש טיולים בעקבות אריק, שהחלו להתקיים עוד בחייוובעיקרלאחר פטירתו, ואף זכו לסיקור בתקשורת
פטר וינר מקיבוץ מעוז חיים חורש כל שנה את הדמה למרגלות הגלבוע בדמות מיוחד. במלאת שנה למותו של אריק, הוא יצר את דמותו בשדה חיטה
אריק איינשטיין כבר הונצח בכיכרות ורחובות בערים רבות, מופעי זיכרון בבתי ספר ופארקים (בתמונה - כיכר על שמו באור יהודה)

צילום:ד"ר אבישי טייכר

צילום:אודי שטינוול

הכרמל - הר אחד, חמש דתות

בארצות הברית רדופת התקינות הפוליטית, מברכים אנשים זה את זה בדצמבר בברכה "happy holidays"כדי לא להפלות בין יהודים ונוצרים שחוגגים את חנוכה וגם את חג המולד. גם בארץ, הוחלט, לפני כ-15 שנה, ליצור פסטיבל גדול שנקרא "חג החגים", שכן חנוכה, חג המולד ועיד אל-פיטר נחגגו בתאריכים דומים בראשית שנות ה-2000. חגי הלוח המוסלמי "נודדים"לאורך השנה, ועיד אל-פיטר עבר לקיץ, אבל הפסטיבל ממשיך להתקיים מדי דצמבר, בחיפה.

הבחירה בחיפה היא מתאימה, כי הכרמל מקודש וחשוב, למעשה, לא ל-3 דתות, אלא לחמש - יהודים, דרוזים, מוסלמים, נוצרים ובהאים.

כבר בימי קדם, עוד לפני שכל הדתות שהזכרנו בכלל קמו, המצרים הקדמונים התפעלו מהכרמל, ודימו אותו לראש גדול של חיה. את קצהו היורד לים הם כינו בשם "אף האיילה". הכרמל, ירוק, גשום ובולט בנוף, קרץ לכל הדתות שקידשו אותו או אתרים מסויימים עליו. אפילו שמו מעיד על חשיבותו - יש מי שחושב שהשם "כרמל"הוא קיצור של "כרם-אל".

מוחרקה
נתחיל את הטיול בנקודה דרומית בכרמל, אך חשובה מאוד לכל הדתות: אתר המוחרקה.

איך מגיעים? ממחלף אלייקים שעל כביש 70 נוסעים צפונה בכביש 672 לכיוון דלית אל כרמל. הכביש עובר בין דוכני פיתה דרוזית, יערות וחניונים, ובכניסה הדרומית לדלית אל-כרמל נפנה ימינה לכביש צר שיוליך אותנו עד לאתר המוחרקה.

אתר המוחרקה בוודאי מוכר לכל מי שהיה כאן בטיול שנתי. מעבר לפסל אליהו, לכנסיה הצנועה ולנוף המרהיב מגג הבניין, זו אולי ה"התחלה"של הכרמל כמקום קדוש: כאן נלחם אליהו בנביאי הבעל, בהצגה תאטרלית שהביאה את פעילותו של אליהו למען עבודת אלוהים ונגד עבודה זרה - לשיא:
לאחר 3 שנות בצורת כעונש על עבודת הבעל, אליהו מזמין את המלך אחאב ואת נביאי הבעל שלו למעין דו-קרב על הכרמל:

"וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל" (מלכים א י"ח 19).

כל צד יבנה מזבח לאל "שלו", עם עצים ופר לעולה, אך לא יצית אש. האל שידליק את האש הוא האל האמיתי. נביאי הבעל קראו לאל שלהם במשך שעות, ללא הועיל. אליהו אף מגלה חוש הומור ומבקש שיקראו בקול חזק, אולי הבעל ישן. לאחר שנואשו, שפך אליהו מים על המזבח שלו, התפלל לאלוהי ישראל, ואלוהים לא מאכזב:

"וַתִּפֹּל אֵשׁ ה'וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה"(מלכים א י"ח 38).

כל הצופים קוראים "ה'הוא האלוהים", אליהו שוחט את נביאי הבעל בנחל קישון, ועולה אל ראש הכרמל בציפייה לגשם. לאחר המתנה קצרה, הגשם המובטח מגיע.

זה היה רק הראשון בסדרה של ניסים שעשה אליהו, שמצטייר בתנ"ך כנביא קנאי וחדור מטרה.

אליהוקדוש ליהודים, לנוצרים, למוסלמים ולדרוזים. באמצע המאה ה-19 רכשה קבוצה של נזירים כרמליתים את המקום שבו, ככל הנראה, אירע הנס. הם הקימו מנזר וכנסיה צנועה, ובחצר פסל צנוע של אליהו. הפסל הוחלף באמצע המאה ה-20, ומה שרואים היום הוא הפסל החדש.

צילום:ד"ר אבישי טייכר

הנזירים מסבירי פנים וחביבים, ותמורת סכום פעוט נוכל לעלות לגג ולצפות אל כל מרחבי עמק יזרעאל, הגליל התחתון, השומרון אפילו החרמון, בימים בהירים, ולדמות בעיני רוחנו את אליהו רודף אחרי נביאי הבעל אל נחל קישון.

צילום:דודי הולצמן

דלית אל-כרמל

נחזור מהמוחרקה לכפר (שהפך לעיר קטנה) הדרוזי הדרומי בעולם. בצומת הכניסה לישוב פועל בימי שבת שוק "רמלה לוד"ססגוני. נמשיך עד מרכז הישוב, שהפך כבר מזמן לשוק עמוס ותוסס עם שפע מסעדות ארוכות-תורים (בעיקר בשבתות). נתעלם מכל המהומה ונפנה לשני אתרים חשובים בישוב: מקאם אבו-אברהים ובית אוליפנט. במרכז הישוב, במקום לפנות ימינה לחיפה, המשיכו ישר לכיוון מרכז הכפר ההיסטורי.
מקאם אבו-אברהים הוא מערך של מקומות תפילה (חילוות) דרוזיים, על מערה בה התפלל אחד מראשוני הנביאים הדרוזים, המכונה אבו-אברהים. רוב המבנה פתוח לביקור. בסמוך, נמצא הבית שבנה האנגלי אוליפנט לעצמו ולאשתו אליס, במאה ה-19, וגר בו עם אשתו ועם מזכירו, נפתלי הרץ אימבר (מחבר ההמנון - התקווה). בבית קיים היום בית יד לבניםשמנציח את חללי הכפר ואת שאר חללי העדה הדרוזית.בחצר הבית אנדרטה ותצפית מערב, אל מרחבי הכרמל עד לים התיכון

צילום:ד"ר אבישי טייכר

מעוספיה ועד חיפה

כביש 672 ממשיך מדלית אל כרמל לעוספיה. לא ידוע לי על מקומות קדושים שם, אבל עוספיה היא מקום מעניין (ויפה!) גם בזכות העובדה שגרים בו דרוזים, נוצרים, בדואים ואף כמה משפחות יהודיות. בימי קדם היתה עוספיה (או בשמה דאז, חוסיפה) ישוב יהודי, והתגלה בה בית כנסת עתיק ובו רצפת פסיפס עם גלגל מזלות.

בין עוספיה לחיפה, בחלק הגבוה ביותר בכרמל, יש שפע אתרי טבע עליהם כתבתי בעבר. שווה לטייל, בעיקר בתחילת החורף.

ניכנס לעיר חיפה. כביש 672 הופך לשדרות אבא חושי (על שם ראש העיריה המיתולוגי של חיפה, שיצר קשרים ענפים עם הדרוזים ובעצם התחיל את הברית בינם לתנועה הציונית).

נחל שיח
אחד היתרונות הגדולים בחיפה הוא שבמרחק קצר משכונות המגורים אפשר להגיע בבת אחת לתוך הטבע. בין הרכסים של שכונות הכרמל יש ואדיות עמוקים ומיוערים. אחד מהם, נחל שיח, ממש מתאים לעניננו: נחל שיח. ממרכז הכרמל, ברחוב לוטוס, ממש מאחורי בית הספר הרצל, יוצא שביל (לעיתים הכניסה אליו לא ברורה) מסומן כחול, שיוביל אותנו באחת לתוך נחל עמוק ומיוער, עם כל מאפייני הטבע -פריחת חצבים, רקפות ושיחי לוטם, הרבה אלונים, ושקט מבורך, צופה אל הים. לאחר הליכה קצרה נגיע לשני מעיינות - עין משוטטים (אפשר לטבול בו) ועין שיח (ממש למטה, קרוב לכביש). בגדות הנחל יש מערות (נעולות), בסלע הלבן. הנזירים הכרמליתים האמינו שבמערות אלו התחבא אליהו הנביא, והקימו במקום תאי התבודדות. לידם יש אתר עתיקות בשם חורבת מנזר, בתוך מבנה חדש יותר (ונעול). בהמשך, הקימה משפחת כיאט הערבית-נוצרית בוסתן עם בריכות ועצי פרי (לא מתוחזק ברובו), צופה אל הים.
מעל הגדה הצפונית נמצאת שכונת כבאביר (יעדנו הבא). השביל שהלכנו בו מסתיים בכביש האחורי של בית הקברות של חיפה, משם אפשר לחזור בתחבורה ציבורית או ברכב נוסף שהשארנו שם, אל הכרמל. מסלול מפורט באתר המצויין של עמית מנדלסון.

אגב, הכרמליתים בחרו בפרח הכרמלית הנאהכסמלם (צורתו כצורת צלב).

צילום:דודי הולצמן

כבאביר

הזכרנו את היהודים, הדרוזים והנוצרים, אך הכרמל חשוב גם למוסלמים. הם רואים באליהו את "הנביא הירוק" (אל ח'אדר), שמוריד מים. אך מכל הקבוצות באסלאם, בחרה קבוצה אחת בכרמל כמרכזה בארץ ישראל - אלו הם האחמדים. האחמדים הם קבוצה מוסלמית שקמה בהודו, שוללת אלימות ולא רואה בג'יהאד האלים כל צורך. הם מקציבים כספים רבים לחינוך ולהפצת תורתם, כולל תרגום הקוראן ליידיש.... הם התיישבו בחיפה, במרומי הכרמל בשכונה בשם כבאביר, בתחילת המאה ה-20. השכונה שוכנת מעל נחל שיח, ומוקפת כיום בשכונות יהודיות. ההגעה אליה הם דרך רחוב קדימה היוצא ממרכז הכרמל. בשכונה יש מסגד מיוחד בעל שני צריחים, ואפשר לבקר בו ללא חשש. נקודת תצפית טובה על המסגד היא גן השעשועים לזכר יפתח שרייר (שנפל במלחמת לבנון השניה) ברחוב רענן, מול בית מס' 28. מכאן נראה את הים, חוף הכרמל, את נחל שיח ואת צריחי המסגדים.

צילום:אלעד זולומונס

הגנים הבהאיים

מכבאביר נחזור לכרמל המרכזי, ונגיע לרחוב יפה נוף, עם הפנורמה המפורסמת של חיפה, צופה על המערך היפהפה של הגנים הבהאיים.

הדת הבהאית התפתחה מהאסלאם השיעי, אך בניגוד אליו היא דת ליברלית, שוחרת שלום ואוהבת יופי ואסתטיקה. אין בה גם מצוות מעשיות קשות ומכאיבות.סעיד עלי-מוחמד, שחי באיראן במאה ה-19 הכריז על עצמו כנביא ושליח האל, שעתיד לבשר על מושיע חדש, וקרא לביטול הג'יהאד, שוויון לנשים ועוד הקלות, שלא מצאו חן בעיני השלטונות הפרסיים שהוציאו אותו להורג. הוא מכונה ה"באב", כלומר השער לאמונה החדשה.

יורשו, מירזא חוסיין עלי המכונה "בהא אללה" (זוהר האל), הוא זה שהכריז על עצמו כמושיע ויצר את הדת הבהאיתכדת נפרדת. הוא גורש מאיראן והתיישב בעכו שבארץ ישראל הנידחת של סוף המאה ה-19. לאחר מותו הוא נקבר בעכו. את עצמות ה"באב"שהוסתרו במשך שנים, הצליחו להביא לחיפה, וב-1953 הוקם על קברו המאוזולאום עם כיפת הזהב, המוכר לכולנו.בשנות השמונים החליטו הבהאים (שהפכו בינתיים לדת חובקת עולם עם מיליוני מאמינים) להפוך את חיפה ועכו למרכזם, והשקיעו בהקמת גנים מרהיבים, ובית הצדק העולמי, בו מתנהלים ענייני הדת. כל המבנים האלו הם בתוך מתחם (נחנך ב-2001), מהיפים בארץ, שכולל גנים ובניינים.
כדי לבקר בכל המכלול, צריך להזמין סיור מראש. אפשר לבקר ללא הזמנה מיוחדת בשתי הטרסות העליונות של הגנים, ובכיפת הזהב.
הבהאים בארץ אינם תושבי ישראל, אלא מתנדבים מתחלפים שגרים בבניינים השייכים לדת הבהאית.

צילום:דודי הולצמן

סטלה מאריס
ממרכז הכרמל סעו דרך רחוב טשרניחובסקי, ומהעיר התחתית בדרך סטלה מאריס.
הנזירים הכרמליתים, שישבו בימי הביניים בנחל שיח, וניסו לרכוש את מערת אליהו, החליטו במאה ה-18 להקים מרכז משלהם על ה"שפיץ"של הכרמל. לאחר רכישת הקרקע, נבנה המקום, ואף שימש כבית חולים לחיילי נפוליאון שחלו בדבר במהלך מסעם לעכו. המסע נכשל, והחולים נרצחו על ידי הצבא הטורקי (כנקמה על רצח חיילים טורקיים על ידי הצרפתים). בסוף המאה ה-19 הציבו הצרפתים צלב לזכרם, על בסיס של פירמידה (לזכר המסע שהתחיל במצרים).
המנזר עצמו נהרס על ידי הטורקים, ונבנה מחדש במאה ה-19.
כנסיית המנזר פתוחה לקהל, קטנה אך מרשימה. יש בה תבליטי זכרון לנזירים שהמרגש והידוע בהם הוא לזכר אדית שטיין. אדית שטיין היתה יהודיה שהמירה את דתה בתחילת המאה ה-20, ובזמן השואה הסתתרה במנזר. הנאצים תפסו אותה, הובילו אותה לאושוויץ, שם היא נספתה. למרות שהיתה נוצריה, ראתה את עצמה חלק מהעם היהודי, והיא הפכה לקדושה ב-1998. הרעיון להציב צלב לזכרה במחנה ההשמדה אושוויץ נגנז בלחץ גורמים יהודיים.
שימו לב בתבליט למגן-דוד ולגדרות התייל של מחנה ההשמדה.

צילום:ד"ר אבישי טייכר

אם נצא לגן המנזר, נוכל לטייל בו במסלול שמציין את 14 תחנות דרך היסורים, עם תבליטים ונוף מרהיב על הים.

נצא מהמנזר ונחצה את הכביש. נראה את פסל מרים הגדול, שנתרם על ידי ממשלת צ'ילה ונעשה מתותחים שהשתמשו בהם במלחמת האזרחים. מאחוריו, בסיס חיל הים ובו מתקני מכ"ם. כאן היה ארמון הקיץ של השליט עבדאללה פאשא הטורקי, ובימי המנדט - תחנת מכ"ם בריטית, שנועדה גם לגילוי ספינות מעפילים. המקום הותקף בידי הפלמ"ח 3 פעמים.

מכאן נצפה למטה לחוף הכרמל, ואם נלך כמה מטרים מזרחה, נגיע למצפור סן-פרנסיסקו, לכיוון המפרץ והגליל המערבי. כאן גם נמצאת התחנה העליונה של הרכבל שחולף מעל מתקני המוזיאון הימיומוזיאון ההעפלה וחיל הים (שווים ביקור בפני עצמם)

צילום:דורפמן

מערת אליהו

מסטלה מאריס יורד שביל לעבר קפלת התבודדות ("הלב הקדוש"), ממש על ה"שפיץ"של הכרמל מעל לים. מכאן יורד השביל למטה אל חוף הים ומגיע עד למערת אליהו.

המערה היתה בשימוש כבר מהתקופה הביזנטית, לפי כתובות שחרותות בה. מימי הביניים החלו יהודים לפקוד את המקום, מתוך אמונה שכאן התבודד אליהו הנביא הבורח מפני אחאב.

תפילה במקום נחשבת מועילה לבעיות נפשיות ולחולי רוח (נהגו להשאיר אותם ללילה במערה, והאמינו שזה ירפא אותם), כמו גם לפרנסה ולזיווג.

צילום:ד"ר אבישי טייכר

ואדי נסנאס
את הטיול נוכל לסיים במקום שמשמש (עדיין?) סוג של דוגמה לדו-קיום בין הדתות - ואדי נסנאס (פירוש השם: נחל הנמיות), בו מציינים את "חג החגים".

הואדי, השוכן בין העיר התחתית להדר הכרמל, היה במשך שנים מוקד החיים של ערביי חיפה, בעיקר הנוצרים. במשך השנים הפכה אוכלוסיתו יותר מוסלמית. בלב השכונה הציורית יש שוק עם דוכני פלאפל מיתולוגיים. בשולי השכונה יש כנסיות, מסגדים והמרכז הקהילתי היהודי-ערבי "בית הגפן". השכונה התפרסמה בספריהם של אמיל חביבי וסמי מיכאל ("חצוצרה בואדי"מתאר סיפור אהבה כמעט בלתי אפשרי בין ערביה נוצריה ליהודי עולה חדש מרוסיה, על רקע הואדי).

צילום:זאב זמיר

פוסטים נוספים בבלוג שלי לטיול בסביבה:

עוד כמה דברים מעניינים:

אליהו הנביא, שבמקרא הוא נביא זעם נוקם ונוטר, עבר "מהפך"לאורך הדורות במחשבה היהודית למין סבא חביב שבא ומציל יהודים בעת צרה, משלים מניין ובא לבקר בליל הסדר
יש הטוענים שלנפתלי הרץ אימבר ואשתו של אוליפנט היה רומן סודי (בעצם לא כל כך סודי)
על דרך טשרניחובסקי, ממזרח לסטלה מאריס, קיים עוד מבנה של המנזר - קפלת תרזה מאווילה, אישה שחיה בספרד (אולי ממוצא יהודי) במאה ה-16 שבעצם "מרדה"בתפקיד הרגיל והכנוע של הנשים. היא הפכה לאשת דת שדגלה במיסטיקה ואקסטזה כחלק מהפולחן
תמונות יפות מהבלוג "השמים הכחולים שלי"על טיול בנחל שיח
אתר התיירותהיפה של העיר חיפה
לעוד טיולים בכרמלבאתרו של עמית מנדלסון

צילום:דודי הולצמן

בין הפרחים היפים בארץ, יש כאלו שהפכו מכמעט-נכחדים לנפוצים ומוכרים, בעיקר בגלל החוק המוצלח לשמירה על פרחי בר.

קל מאוד לדעת איפה יש משטחי רקפות, כלניותאו תורמוסים. גם אירוסי ההיכלוהחלמוניות בנגבובגולןזוכים למבקרים רבים.
אך יש כמה צמחים שפורחים במספר מוגבל של מקומות וקשה לראות אותם, למרות שהם יפים ומרשימים.

הפעם נצא לחפש את אירוס הסרגל, האירוס הראשון הפורח בחורף, שפורח במקומות מוגבלים מאוד בארץ.

המקום הטוב ביותר לחפש אותו הוא דרום הכרמל, וכבונוס, נוכל לראות נוף יפה, נרקיסים, רקפות ומערות.

את הטיול נתחיל ליד תחנת הדלק שמצפון לצומת אלייקים

מערות חרמש וחניון הרקפות

ממש ליד תחנת הדלק יוצאת דרך עפר מזרחה. לאחר נסיעה קצרה בתוך היער, נגיע לחניון מטיילים מסודר.

מהחניון יוצא שביל אדום למערות חרמש. אלו הן מערות קבורה מהמאות 3-8, ואפשר להיכנס לתוכן. השביל ממשיך, בין המוני נרקיסים ומעט כרכומים (בדצמבר בעיקר, אך גם לתוך ינואר), מתפתל בתוך החורש ומגיע לעוד קבוצה של מערות. מכאן הוא חוזר אל דרך העפר הראשית שבה נסענו, לתוך משטחי ענק של רקפות (בינואר ובפברואר).

צילום:דודי הולצמן

לחפש את האירוס
אפשר לעצור בחניון לפיקניק, ואפשר להמשיך עם השביל האדום צפונה, תוך חציית הדרך הראשית כמה פעמים.

מימיננו עמוד חשמל גדול. כדאי בהחלט לטפס לכיוונו, לתצפית מרשימה אל יקנעם ועמק יזרעאל. כאן כדאי להסתובב בשטח ולחפש את הפרח הכחול המקסים של אירוס הסרגל, שנקרא כך בגלל שעליו ישרים כסרגל. זה המקום לתת לילדים מטלות לחיפוש הפרחים, הם ישמחו ויתלהבו.

צילום:דודי הולצמן

מדי פעם מארגנת רשות הטבע והגנים מבצעים לאיתור ורישום הפרחים, שפורחים במספר מועט של מקומות .

מכאן נמשיך ונטפס (אפשר גם ברכב) אל מצפה המוחרקה: חורשה עם ספסלים לפיקניק, טובלים בהרבה פריחה (גם של אירוס הסרגל, אבל גם רקפות וכלניות), ונראה את המוחרקה "מלמטה".

עוד על האיזור באתר של עמית מנדלסון, וגם באתר של קק"ל, כולל מפה.

אתרי פריחה נוספים של אירוס הסרגל - כאן.

דרך נוף כרמל
עוד מסלול באיזור, למי שמחפש עוד נופים ופריחה: נחזור מהמכלול של חורבת חרמש לכביש הראשי 672

נמשיך בכביש 672 צפונה לכיוון דלית אל כרמל

לאחר כארבעה קילומטרים נפנה בדרך עפר ימינה לדרך ארוכה המכונה "דרך נוף כרמל". הדרך היתה משובשת עד לא מזמן, אך לאחרונה עברו חלקים ממנה שיקום וריבוד, ופרט לימי סערה ואחריהם, היא טובה לכל כלי רכב.

צילום:דודי הולצמן

חלקה הראשון עובר בתוך יער נפלא אופייני לכרמל - אלפי רקפות ופרחי חורף ואביב נוספים, פינות קרירות ואפלוליות לפיקניקים ולשיטוט ביער. לאחר כ-4 ק"מ בהם הדרך מתפתלת בכיוון כללי מזרחה, הנוף "נפתח"לכיוון דרום ומזרח, והדרך פונה בכיוון כללי צפונה. מתחתינו יקנעם, מרחבי עמק יזרעאל, "פארק"פתוח של אלונים ומנזר המוחרקה מלפנים. בחודשי פברואר ומרץ פורחים כאן הקידה, הלוטם, סחלבים, כלניות ועוד. זה המקום למי שרוצה הפסקת פיקניק בשטח שטוף שמש ומואר.

צילום:דודי הולצמן

מכאן ממשיכה הדרך ומתחברת למנזר המוחרקה.

מוחרקה

מנזר המוחרקה מתנשא בפינה הדרום מזרחית של הכרמל, והוא זה שקבע בעצם את קדושתו של הכרמל לכמה דתות. המוחרקה (מלשון "אש"ו"חריכה") מזוהה כמקום בו ערך אליהו הנביא "תחרות"עם נביאי הבעל, ניצח בה והאדיר את שם אלוהי ישראל. בעקבות זאת, הפך אליהו קדוש ליהודים, לנוצרים, למוסלמים ולדרוזים. באמצע המאה ה-19 רכשה קבוצה של נזירים כרמליתים את המקום שבו, ככל הנראה, אירע הנס. הכרמליתים הקימו מנזר וכנסיה צנועה, ובחצר פסל צנוע של אליהו. הפסל הוחלף באמצע המאה ה-20, ומה שרואים היום הוא הפסל החדש.נוכל לעלות לגג (בתשלום סמלי) ולצפות אל כל מרחבי עמק יזרעאל, הגליל התחתון, השומרון ואפילו החרמון (בימים בהירים), ולדמות בעיני רוחנו את אליהו רודף אחרי נביאי הבעל אל נחל קישון.

צילום:דודי הולצמן

ומי שרוצה לקרוא עוד בנושא, מוזמן לפוסט הקודם שלי: הכרמל - הר אחד, חמש דתות

מצפון למוחרקה, על דרך הנוף, יש תצפית נוף נפרדת על העמק, ואנדרטה לזכר טייסי טייסת העמק, משקיפה על המסלול של רמת דוד, ממנו המריאו. מכאן מתחיל גם השביל "מהשומר הראשון לאסטרונאוט הראשון"במורדות הכרמל ובמערב עמק יזרעאל

צילום:ד"ר אבישי טייכר

על טיול בעמק כתבתי בפוסט לקראת חג השבועות.

מי שרוצה, יכול לסיים כאן את ה"טעימה"מדרך נוף כרמל, ולהגיע למוחרקה וסביבתה. אך אפשר להמשיך בדרך, ליד מצפורי נוף לכיוון העמק, הגליל והחרמון - ממזרח לעוספיה ועד לכביש העולה מנשר לכרמל.

סומקה

לפני 25 שנה השתתפתי בחפירות העיירה היהודית סומקה בכרמל הדרומי. זה היה ישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד, עם בית כנסת, גתות, בורות מים, ומתקני תעשיה ששימשו כנראה להפקת חומרים לעיבוד עורות מצמח אוג הבורסקאים.

הגישה למקום קשה, והוא בתוך שטח אש, אך אפשר להגיע לשם ברכבי שטח, כמובן רק בסופי שבוע. הכניסה היא מול הכניסה לדרך נוף כרמל, ודרושה מפת 1:50,000 להתמצא באיזור.

צילום: רונן אברבנאל

עונת הרקפות, עונת התורמוסים
מסוף ינואר מתרבות הרקפות בכל היערות בארץ. מי שמטייל באיזור יכול לראות את אחד המשטחים הגדולים והמרהיבים (עדיף לא בשבת, עמוס מאוד) ביער הרקפות בגלעד, שמדרום לצומת אלייקים.
מסוף פברוארמתמלאים שולי כביש 672 באלפי תורמוסים כחולים.
השיא הוא במורד הגבעה ליד בסיס אלייקים (להיכנס לכביש הגישה לבסיס ולהקיפו מדרום), וברמות מנשה. לחובבי משטחי הפריחה הכחולה, כתבתי על כך בשנה שעברה: (הזמן הכחול: בעקבות תורמוס ההרים)

צילום:דודי הולצמן

קישורים מעניינים (מתוך הבלוג שלי)

צילום:דודי הולצמן

הפעם, הבלוג נודד למחוזות רחוקים, ממש לא In My Back Yard, וליתר דיוק: לצרפת

צילום: ספיר ואופיר הולצמן

בשנות התשעים עבדתי על עבודת התזה שלי לתואר שני, על מיתוס מצדה. בין שאר הנושאים שבדקתי, עלתה השאלה - האם גם לעמים או קבוצות אחרות יש זיכרון היסטורי ואירוע של התאבדות המונית? גיליתי שיש (לא רבים) כאלה, ואת עיני צד המקרה הנורא של הר אחד בדרום צרפת בשם מונסגיר (Montsegur), שגם בו אירע סיפור התאבדות ייחודי וכואב, של קבוצה דתית לא מוכרת בשם הקתרים.

באותה תקופה נהגתי לקרוא את הסיפורים שפרסם אמנון דנקנרז"ל במקומות שונים, וביניהם סיפור ארוך ויפה (וגם מצחיק) שבו הוא מתאר הרפתקה שהיתה לו בעת ביקור בצרפת:
הוא שכח ספר במלון בצרפת, ספר שעוסק בהטמנת כלי המקדש (בעקבות מגילת הנחושת). אחד העובדים במלון חשב שאמנון הוא גנרל ישראלי שמחפש את אוצרות בית המקדש שהסתירו הקתרים. אותו עובד הפעיל אנשים שרדפו אחריו וניסו להניא אותו מהעיסוק בתכנית, או - לשאוב ממנו את המידע שיש לו. בסופו של דבר הוא נחטף למונסגיר, אתר ההתאבדות ההמונית של הקתרים, ולכפר רן-לה-שאטו שבו מסתתרים (אולי..) אוצרות המקדש. הסיפור המותח והמצחיק כולל גופות, סוחר אומנות יהודי קשיש, שוטרים צרפתיים, הרבה תאוריות קונספירציה ואוכל טוב - והכל מאוד משעשע.

הסיפור פתח לי צוהר לחבל הארץ הייחודי Languedoc שבדרום צרפת, ולסיפור המעניין שלא היה מוכר לי עד אז.

במהלך טיול שערכתי בצרפת עם חברי רפי אמינוב, לפני שנים, שכנעתי אותו לנסוע ליום-יומיים בעקבות הקתרים, בעקבות ההר מונסגיר, ובעקבות הכפר הנידח והמסתורי.

גם השנה, בטיול שערכתי עם משפחתי בברצלונה ובקטלוניה, שכרנו רכב וחצינו את הגבול לצרפת, כדי לבקר בבירת החבל, העיר קרקסון המיוחדת והמקסימה. תוך כדי נסיעה באוטוסטרדות המשובחות גם סיפרתי להם על הקתרים וגורלם הנורא, ואת תקציר הסיפור המצויין של דנקנר. בכלל היה זה בעצם סוג של "שעה היסטורית"תוצרת בית, להנאת (?) המשפחה המטיילת.
פועה, ספיר, אופיר ויהלי - תודה על ההקשבה! מקווה שנהניתם.

צילום: ספיר ואופיר הולצמן

צרפת מחולקת למחוזות, הנקראים בדרך כלל על שם נהר חשוב או עיר חשובה. אחד המחוזות נקרא בשם "אוׁד", ובירתו היא העיר קרקסון. באופן רשמי למחצה (כולל על שלטי דרך) היא נקראת גם "ארץ הקתרים", והלוגו שמופיע במקומות רבים הוא "צלב טולוז", צלב ששימש גם כסמלה של הדת הקתרית, ושל רוזנות טולוז. גם שדה התעופה של קרקסון נקרא על שם הקתרים, ובכלל, יודעים שם היטב איך להפוך היסטוריה עתיקה וקשה לרווח תיירותי.

אז מי הם הקתרים?

הכנסיה הקתולית, שסיימה להטיל את מרותה ולהשליט את אמונתה על מרכז ומערב אירופה עד סוף המאה ה-11, הלכה והתעשרה, וכתוצאה מכך - הסתאבה והפכה מושחתת. זה היה כר פורה לקבוצות שניסו למצוא אמונות שונות וחדשות, לשאול שאלות ואף לצאת נגד הכנסיה. אחת הקבוצות האלה היו הקתרים שהאמינו בכך שיש שני כוחות על - אלוהים והשטן. השטן הוא זה ששולט בעולמנו, וכל העניינים ה"גופניים"שייכים אליו. מולו ניצב אלוהים הטהור והקדוש. האדם נמצא בין שניהם - גופו בעולם השטן, ונפשו בתוך הגוף. בתוך הנפש נמצאת הרוח הטהורה. על האדם להתבונן פנימה לתוך עצמו ולהפוך טהור, כדי שבבוא יומו יוכל להיות חלק מהאלוהות הטהורה. השם "קתרים"נובע מהמילה היוונות "קתרוס" ("טוהר", באמת מזכיר לנו את הביטוי "קתרזיס").

האנשים ה"טהורים"חיו בצניעות ובפרישות, והאמינו בחיי עבודה קשה.

זה כמובן לא הסתדר עם רוח הכנסיה. יתרה מזאת, הקתרים הלכו והתרבו, וחלק ניכר מתושבי השטח הגדול והעשיר סביב טולוז, קרקסון, פרפיניאן ומורדות הפירנאים - עברו לתמוך באמונה הזו.

מה עושים? מה שהכנסיה ידעה ואהבה ליזום בימי הביניים: מסע צלב אכזרי. זה היה מסע צלב "קרוב לבית" - לא צריך לנסוע אל ארצות המוסלמים הרחוקות והמסוכנות, אלא כמה עשרות או מאות קילומטרים - לדרום צרפת.

מסע הצלב של הקתרים

בתואנה של הרג איש כנסיה, יזם האפיפיור מסע של אצילים ואבירים מצפון צרפת אל רוזנות טולוז שבה חיו הקתרים ה"סוררים". כמובן שהעילה לא היתה רק דתית, אלא כסף ושלל. המסע נקרא גם "מסע הצלב האלביגנזי", על שם העיר אלבי.

המסע החל בשנת 1208, והצלבנים עברו מעיר לעיר, טובחים קתרים ו"על הדרך"גם קתולים תמימים. כך היה בבֶּזיֶה, טולוז וערים עתיקות ויפות רבות, עד שהגיעו לעיר המבוצרת קרקסון.

עוד על מסע הצלב - כאן.

צילום: דודי הולצמן

קרקסון
בשנת 1209 צרו הצלבנים על העיר קרקסון. העיר היתה מבוצרת ומוגנת בחומה גבוהה, חפיר עמוק ומגדלים חזקים. היה כמעט בלתי אפשרי לכבוש אותה. אך היה לעיר חסרון אחד: מים. מקור המים היה הנהר שזרם למרגלות הטירה, והצלבנים לא נתנו לאנשי העיר להגיע אליו. התושבים החלו לגווע בצמא, וראש העיר, רימון רוג'ר דה טרנקוואל(Raymond Roger Trencavel) החליט לנהל משא ומתן עם הצלבנים. במהלך המשא ומתן הוא נכלא בטירה שלו-עצמו ועבר עינויים קשים. בסופו של דבר הוא מת באופן מסתורי. תושבי העיר גורשו ממנה, והעיר נותרה שלמה וריקה במשך שנים. במשך השנים התפתחה עיר חדשה לצד העיר העתיקה.

כתוצאה מכך, נותרו רחובות העיר כפי שהיו בימי הביניים: חומות, טירה, חפיר, רחובות צרים ומתעקלים.

העיר העתיקה הוכרה כאתר מורשת עולמית , והיא מוקד תיירותי מהיפים בצרפת.

צילום: דודי הולצמן

למגיעים לעיר: מגרש חניה גדול נמצא בכניסה ל "שער נרבון"של העיר העתיקה. מכאן תוכלו להיכנס ברגל ישר לתוך ארץ האגדות (כאן צולם הסרט רובין הוד). אם נתעלם מהשלטים החדשים והחנויות המצועצעות, נחשוב שחזרנו 800 שנה אחורה.

בטירה נוכל לראות את האולמות השונים ולצפות החוצה מחרכי הירי. יש בעיר גם כנסיה גותית יפה (סגורה חלק מהזמן) ושפע חנויות, בתי קפה ומסעדות מצוינות.

טירות בהרים
לאחר נפילת הערים קרקסון ואלבי, ברחו הקתרים לכפרים הקטנים ולהרים, שם התבצרו במבצרים קטנים ומבודדים כמו קריבוס (Quéribus)ופרפטוז (Peyrepertuse). הצלבנים עברו ממבצר למבצר וכבשו את רובם. קתרים אחרים שמרו על אמונתם בסתר, וסבלו מנחת ידה של האינקוויזיציה שניסתה לגלות (במיטב טכנולוגיית העינויים) מי קתולי אמיתי ומי מתחזה.

כיום, אפשר לבקר בעשרות מבצרים, רובם חרבים, ולהתרשם מהנחישות, הן של הקתרים - לשמור על דתם, והן של הקתולים - לנצח גם במאבק על מקומות נידחים.

צילום: רפי אמינוב

מונסגיר (Montsegur)

אחרוני הקתרים ברחו למקומות נידחים עוד יותר בין ההרים.
במעלה הפירנאים, בין עמקים וכפרים, מתנשא לו הר תלול ובולט, ועליו מבצר. קל להתגונן בו, קשה לכבוש אותו, אך אפשר בהחלט לצור עליו. מאות קתרים, גברים נשים וילדים, התאספו על ההר. הקתולים צרו על ההר, ניסו לפגוע בו בכלי ניגוח ובליסטראות, וכשלא הצליחו - המתינו. הם קראו למנהיגי הקתרים להיכנע, ובינתיים הכינו מדורת ענק, מוקד שבו התכוונו לשרוף את הכופרים. הקתרים החליטו שכולם יעלו על המוקד, ירדו מההר, וצעדו אל האש, פרט לבודדים שברחו מהמבצר. סיפורם ההרואי מזכיר, בוודאי ליהודים וישראלים, את אנשי מצדה שהעדיפו להתאבד ולא ליפול בשבי הרומאים.

צילום: Belgian Man

היום מונסגיר היא אתר תיירות. מעט נידח, אך מרשים ומיוחד. נסיעה של עשרות קילומטרים בכפרים הקטנטנים של חבל Aude, בין פרות רועות באחו, נהרות והרים, תוביל אותנו למגרש החניה הקטן למרגלות האתר. שביל תלול (מאוד) להולכי רגל יוליך אותנו אל הפסגה, קצרי נשימה (תאמינו לי, טיפסתי). קשה שלא להרהר, בין ההרים המוקפים ערפילים וקולות פעמוני הפרות מרחוק, על הגורל האכזר של מגיני המקום, וקשה שלא להשוות למצדה שלנו (גם אם הנוף מסביב כה שונה).

ומה קרה לאלו שברחו ממונסגיר?

צילום: LameCast

צילום: דודי הולצמן

צילום: דודי הולצמן צילום: רפי אמינוב

הסודות של רן לה שאטו

בין כל האגדות שמספרים בהרים, יש אחת מיוחדת. לפי האגדה, כמה מהכמרים הקתרים ברחו ממונסגיר ואיתם אוצרות שלא יסולאו בפז.
הם הגיעו לכפר הנידח רן-לה-שאטו, נושאים איתם סוד בעל ערך. חלפו מאות שנים.

במאה ה-17 צייר האומן ניקולא פוסןאת הציור הנודע "האיכרים מארקדיה", הידוע גם כ "Et in Arcadia ego" , שמשמעות שמו הוא "אני נמצא גם בארקדיה" (המילה "אני"מתייחסת למוות, ובתמונה יש שלושה איכרים ולידם עלמה בוחנים קבר). ברקע - הרים (מזכירים את הנוף המקומי של ארץ הקתרים?). אבל את המשפט הלטיני "Et in Arcadia ego", אפשר לקרוא בשיכול אותיות כ: "I, Tego arcana dei!" שמשמעותו היא "הסתלק, אני מחזיק בסודות האלוהים". האם הצייר ידע משהו שאנחנו לא יודעים?

200 שנה מאוחר יותר, כומר כפרי בשם ברנז'ה סונייר הגיע לכפר ב-1885, וכנראה גילה משהו (וייתכן שהוא בדה מליבו או המציא משהו), מידע מסתורי שאין יודעים מהו. באופן מוזר, מכומר כפרי הוא הפך לאדם עשיר, שיקם את הכנסיה והציב בה פסלים מפחידים בדמות השטן. הוא לא סיפר את סודו לאיש מעולם, פרט לעוזרת הבית שלו, ולא ידוע מה מקור הכסף. משהו ממעשיו המסתוריים הגיע לידי הבישוף מקרקסון, שרצה לנדות אותו, אך הוא עמד בקשר עם גורמים בעלי עוצמה בפריז שהגנו עליו, עד מותו.

צילום: Zewan

התעלומה גברה והתעצמה, ושמועות התפשטו במהירות: ייתכן ששם נמצאות מגילות עתיקות ה"מוכיחות"שלישו היו ילדים ממרים המגדלית, הם אבותיהם של השושלת המרובינגית ששלטה בצרפת בראשית ימי הביניים? אולי בסביבה זו הסתירו הקתרים הנמלטים את הגביע הקדוש? אולי אוצרות אחרים, אפילו אוצרות בית המקדש (שהובאו על ידי הטמפלרים מארץ הקודש)? אולי שם פתח הגהינום או מקום בו נחתו חייזרים? איש לא יודע, אך הכפר הקטן התמלא בחופרים ומגלי עתיקות, ידעונים ומחפשי אוצרות בכל פינה (ראיתי כמה מהם בביקורי במקום).
הספר (ובעיקר הסרט) "צופן דה וינצ'י"שעוסק גם הוא בגביע הקדוש הגדיל עוד את ההתעניינות בכפר הנידח.

צריח המגדל התלוי על פי תהום, ופסלי השטןהמעוררים פחד וחלחלה רק עוזרים להפצת הסיפור ולמסתורין.

צילום: Hawobo

רן לה שאטו נמצא כמה עשרות קילומטרים מזרחה למונסגיר ודרומה לקרקסון, וגם לשם נגיע אחרי מעבר בין כפרים נידחים, עמקים ונהרות.

עוד על הפיכת הכפר לאתר תיירות

האם יש פתרון לתעלומה?

כפי שראיתם, בצרפת, מתחת לפני השטח המתויירים והשלווים, יש היסטוריה עתיקה ורווית יצרים, סודות ומסתורין. אין לי תשובה לכל זה. אולי הכל בסך הכל יוזמה של משרד התיירות למשוך מטיילים לאיזור, ואולי, מי יודע...

איך מגיעים לארץ הקתרים?

בעונת הקיץ מופעלות טיסות ישירות לשדה התעופה בטולוז. לאורך כל השנה יש טיסות לברצלונה ולמרסיי, שתיהן רחוקות מעט מהאיזור, אך בהחלט אפשר להיעזר בהן כבסיס לטיול בארץ הקתרים, ולשלב את הפירנאים, פרובנס או קטלוניה בטיול נפלא בחבל ארץ שפחות מוכר לתייר הישראלי.

אמנם אפשר להגיע לקרקסון ברכבת, אך לכל הטירות והכפרים יש צורך ברכב פרטי.

הנהיגה נוחה, האוטוסטרדות מצויינות (ויקרות) ואפשר לעצור גם סתם בכפר בצדי הדרך ולאכול גבינות מקומיות ושאר מעדנים.

צילום: ספיר הולצמן

ועוד דברים מעניינים:

בין אלו שהתעניינו בגביע הקדוש וגורלו היו גם... הנאצים, מסיבות שונות ומשונות
מסע באופניים בארץ הקתרים
רשמי מסע בארץ הקתרים
עוד על מסע הצלב של הקתרים
על שם העיר המבוצרת קרקסון פותח משחק קופסא אסטרטגי
אתר התיירות של חבל לנגדוק
בניגוד למה שחושבים, לא "המציאו"את האינקוויזיציהעבור היהודים אלא עבור כיתות כופרות (כמו הקתרים), ורק מאוחר יותר - כלפי האנוסים
קרקסון היתה במצור עוד בראשית ימי הביניים, כאשר קרל הגדול צר על העיר שהיתה בשלטון מוסלמי. אגדה וסיפור המקום בבלוג הנפלא "פרנקופילים אנונימיים"

בשבתות חורפיות נראה כאילו כל עם ישראל יוצא לצפות בפריחה ברחבי הארץ. לא נדיר לשמוע על פקקי ענק בנגב המערבי (עם פריחת הכלניות ופסטיבל דרום אדום) בגבעת הרקפות או ביער אודם המושלג. למי שבוחר לא להרחיק ולעמוד בפקקים: ממש קרוב לבית, על הדרך שבה עוברים אלפי אנשים מדי יום, מצאנו בשבת שמשית אחת, אוסף של אתרי טבע מקסימים.

השדות ממזרח וממערב לשפיים, עם כל הכבישים, האיומים הסביבתיים ולחץ האוכלוסיה, מאפשרים לנו לגלות עולם שלם של חי וצומח, עשר דקות מהבית (שלי, לפחות).

צילום:דודי הולצמן

שרון אדום

כביש עוקף בני ציון יוצא ממחלף הדרים שעל כביש 4. הכביש עובר ליד מזבלה (תזהו לפי השחפים שעפים מלמעלה), ממשיך מערבה עד פסי הרכבת, ומעקל משם דרומה. לאחר פרקי גשם ארוכים, נוצרות במקום שלוליות ענק, שמושכות אליהן עופות מים רבים, בעיקר סיקסקים ולבניות. בסוף אוגוסט מתמלאים שולי הכביש בחצבים.
נמשיך דרומה, נפנה ימינה לכיוון מחסום הרכבת, ובזהירות - שמאלה לדרך עפר, מקבילה לפסי הרכבת. מייד נראה משטחים גדולים של כלניות אדומות, ממש פסטיבל "שרון אדום". כה יפה, כה קרוב, כה מפתיע.

צילום:דודי הולצמן

הגלריה הירוקה על שם דינה מנהיים

נחזור לכיוון הדרך הראשית, נחצה את פסי הרכבת לכיוון שפיים. משמאלנו הרפת של חוף השרון, ובצומת נפנה שמאלה לכיוון שפיים (דרך המנהרה מתחת לכביש החוף). נעקוב אחרי השלטים לשפיים ול"ארסוף קדם". הכביש הצר נמתח במקביל לכביש החוף. בתוך השדות נראה כמה פסלים - אך זוהי רק ההקדמה למה שנראה בהמשך. הכביש פונה ימינה (ליד מקבץ בתים) ושמאלה, שם כדאי לחנות ולשוטט בגלריה הפתוחה. הגלריה הוקמה לזכר האמנית דינה מנהיים ז"ל, שנפטרה ב-2006, על ידי בעלה דני וקבוצת "green Gallery", ובה עשרות פסלים שיצרו אומנים מהארץ ומהעולם. הם פזורים בשטח של עשרות דונמים, בלב שדות ירוקים ופורחים, כשברקע מנצנץ הים הכחול.

צילום:פועה עדן-הולצמן

צילום:דודי הולצמן

צילום:אבישי טייכר

לצד הפארק יש גן עצי פרי אורגניים, ואף אפשר לערוך שם אירועים.

צילום:אבישי טייכר

הבתים והשטחים שייכים לישוב לא-מוכר בשם "ארסוף קדם", קבוצת בתים שהוקמה בשנות השלושים, היתה בעבר חלק מרשפון (לא לבלבל עם הישוב ארסוף)

בשדות אפשר לראות מדי פעם צבאים רצים ומקפצים, אפילו לעיני הנוסעים בכביש החוף.

סודות, שדות של אירוסים

השדות הנרחבים משתרעים עד חוף הים, חלקם חלק משמורת הטבע של חוף השרון. אם נלך מעט מערבה מהגלריה הפתוחה נגיע לשביל-דרך עפר שכיוונה צפון-דרום. ממערב לה לכיוון הים, שדה ענק, שהחל בסוף ינואר פורח בו מקבץ ענקי של אירוסי ארגמן. קרוב ולא מוכר. האירוסים, בצבעי סגול-ארגמן, (עם מעט צהוב) בולטים ביופיים ובגודל פרחיהם על רקע השדות הירוקים.

צילום:דודי הולצמן

אירוס הארגמןהוא אחד המינים הנדירים מבין "אירוסי ההיכל". היות שבית הגידול שלו הוא לאורך מישרו החוף, מאשדוד ועד עתלית, הוא נפגע במאה האחרונה במידה רבה מכל ההפרעות הסביבתיות של איזור כה צפוף ועתיר כבישים ובניה. למרות זאת, הוא נשמר במספר שמורות טבע ואיזורים מוגנים, הידועים ביותר הם בנתניה, בית חנן ושמורת פולג.

לשמחתי יצא לי לקחת חלק באימוץ שמורת אלוני קדימה הקטנטנה, שגם בה מקבץ מרשים של אירוסי ארגמן, עם ילדי בית הספר יובלים בצורן.

מקומות אחרים בהם פורחים האירוסים - יער אילנות, ואפילו בעתלית ובאפקה.

מצוק חוף השרון

שמורה יפה ומתאימה לכל עונה: בתוך שטח מגודר, שבילים שהולכים על המצוק, עם הרבה פריחה מסוף הקיץ (חצבים, נר הלילה), בחורף ועד לאביב. גם כאן יש צבאים (בדרך כלל נחבאים), ויש אפילו דיונות חול קטנות להתגלגל בהן. לשמורה יש שתי כניסות: משפיים (מאחורי הקיבוץ) ומגעש (דרך שמוליכה ממרכז הקניות, מהכיכר של "צומת ספרים"). בשבתות עמוס למדי, מטיולי גן וימי הולדת, ועד להצעות נישואים רומנטיות.

צילום:דודי הולצמן

צילום:יובל מנדלסון

מדרום לשמורה הישוב היוקרתי ארסוף, ומצפון לו פרוייקט של בנים ממשיכים של קיבוץ געש שהתגלה באופן מפתיע כפרוייקט יוקרה למיליונרים... המאבק נגד הבניה במקום - נחל כשלון.
למרות זאת, גם כאן, ליד המרכז המסחרי אפשר לראות מדי פעם ציפרים (מגלנים, במקרה זה)...

צילום:דודי הולצמן

געש

קיבוץ געש, מצפון לשפיים קם בשנות החמישים על ידי עולים מדרום אמריקה, על אדמות שרכשה משפחת ליטווינסקי בשנות ה-30 (מהפרדסים האלה נותרה "הטירה"שבנתה המשפחה, והיום היא חלק מגן אירועים).

צילום:אבישי טייכר

בין איזור המסחר של געש לכביש החוף נמצאת שמורת שלולית געש, בית גידול לצמחים ודו-חיים נדירים (הלואה בין כביש השירות לכביש החוף) . בנוסף, יש מצפון לקיבוץ (בשדות הגולף הנרחבים) שמורה נוספת, בריכת געש, גם היא בית גידול לצמחי מים, דו חיים וגם עופות מים.

קידוח מים "תמים"העלה מים מינרליים חמים עם תכונות מרפא והרגעה. הקיבוץ בנה במקום אתר מרחצאות מצליח, בשם חמי געש, נעים ובעיקר קרוב לבית.

אם אתם בסביבה:

יש עוד אתרי פריחה מצויינים - אודים, שער פולג (יקום), ובני-ציון - חרוצים. כתבתי פוסט על אתרי החורף של האיזורלפני שנתיים..

צילום:דודי הולצמן

שביל אלוני קדימה - שביל מסומן ביוזמתי וביוזמת "בלוטים"בקדימה צורן, בין יער קדימה, שמורת קדימה ויער אילנות
ארסוף היא שמה הערבי הקדום של העיר אפולוניה (ששמה העברי-כנעני הוא ארשף), מבצר עתיק עם שרידים מהתקופה הרומית, הביזנטית ובעיקר הצלבנית שהפך לגן לאומי מקסים (בתשלום)
ליד אפולוניה, המסגד וקבר השייח'סידנא עלי (המכונה בפי רבים, בטעות "סידני עלי". לא, אנחנו לא באוסטרליה). לידו מסלול יפה על המצוק
מערות שמריהו - בלב הישוב העשיר, מערכת של מערות קדומות ואפילו שביל פריחה קצר ומעניין

עוד טיולי פריחה מעניינים שיתאימו לתקופה זו:

צילום:אבישי טייכר

צילום: דודי הולצמן

בימים שבין סוף החורף לתחילת האביב, מתכסה השפלה, מיער בן שמן בצפון, דרך איזורבית שמש ועד פאתי הנגב בדרום בפלומה ירוקה, מנוקדת אלפי פרחים – רקפות ביערות וכלניות בגבעות החשופות. אחריהם מגיעים הסחלבים בפינות שונות, ומשטחי תורמוסים סגולים-כחולים במקומות רבים.
זה הוא גם השטח ה"מחורר"ביותר בארץ – אלפי מערות מסתור, בעיקר בשפלה הדרומית. חלקים נכבדים משטח זה נותרו כשטחים פתוחים, גם בזכות היותם שטחי-אש. בין הגבעות פזורים אתרי עתיקות, מהם מוכרים כמו תל לכיש, בית גובריןותל בית שמש, ומהם מוכרים פחות.
אך האזור הוא לא רק אתר טיולים ונוף פתוח. הוא גם היה סלע מחלוקת בין צרכי התיישבות לבין שמירת הטבע והנוף הפתוח. עיקר המאבק ניטש במזרח חבל לכיש, ליד אמציה – שם הוקמו ישובים למפוני חבל קטיף. גורמי שמירת הטבע העדיפו הרחבת ישובים קיימים והישענות על התשתיות הקיימות. גורמים אחרים העדיפו לתת למפוני גוש קטיף לשמור על המסגרות הקהילתיות שלהם בישובים נפרדים, גם אם במחיר פגיעה בשטחים הפתוחים.

צילום: flavio

חברי ד"ר אורן אקרמןכתב על כך לפני מספר שנים

כדי לראות את האיזורבתפארתו, נצא ממחלף קרית גת מזרחה לכיוון לכיש, ושם נפנה ימינה לכיוון אמציה, אל מזרח חבל לכיש.

חורבת בית לויה
ליד מושב לכיש, הידוע בענבי המאכלשלו נראה את תל לכיש מתנשא מעלינו, ואחריו עומדים כרמי ענבים בשלכת. בסמוך נמצא האתר הארכאולוגי המפורסם של תל לכיש.

ככל שנמשיך, נראה יותר ויותר שטחים פתוחים וכלניות פורחות, שיתחלפו לקראת סוף פברואר בתורמוסים כחולים. כ-100 מטר לפני הכניסה למושב אמציה, נפנה שמאלה לכביש משובש. מימיננו נראה את הרי חברון, ואולי גם קטעים מגדר ההפרדה. נפגוש פרות שרועות באחו בין כלניות, ולאחר כשני קילומטר נראה שלטים "זהירות שטח אש", נפנה ימינה, ולאחר קילומטר שמאלה לדרך הפטרולים הישנה. לאחר עוד כקילומטר נפנה שמאלה, במעלה הגבעה, עד שנגיע לראשה. זהו האתר הארכיאולוגי"חורבת בית לויה". לב המקום היה כנסיה ביזנטית גדולה, ובה רצפת פסיפס מהיפות ביותר שנתגלו בארץ. בפסיפס דמות ספינה גדולה, ובעלי חיים שונים. עד לפני זמן מה, הפסיפס היה מכוסה בחול (והמטיילים הצטיידו במטאטאים כדי לגלות את הרצפה ולכסות אותה). כיום, היא גלויה לעין כל.

צילום: דודי הולצמן

צילום: שלומי שטרית

מהכנסייה נביט צפונה, ונראה גבעה בולטת הרחק – זה הוא תל מראשה הסמוך לבית גוברין. מצפון-מערב לכנסייה – מערת פעמון הרוסה למחצה, וממש סמוך לכנסייה – מערת קבורה קטנה. אך אלו לא ההפתעות היחידות שיצפו לנו. נעלה מהכנסייה על הגבעה, ונראה גת עתיקה להכנת יין. נמשיך לאורך הגבעה, וליד עץ חרוב נראה כניסה למערת מסתור קצרה. הזחילה קצרה ונחמדה לילדים. בהמשך הדרך מצפה לנו חפירה ארכאולוגית ובה נתגלו מערות קבורה נוספות ומקווה, ומערות קולומבריוםלגידול יונים.
המקום נחפר על ידי המורמונים, וביניהם יש מי שמזהה את המקום כ"באר להי"או "באר לחי" - המקום שבו היכה שמשון אלף פלשתים בלחי חמור, או על שם אחד מנביאי המורמונים בשם "להי".
כל האתר טובל בפריחת כלניות ועיריות, ובתחילת מרץ – גם תורמוסים כחולים, בעיקר מצפון לתל.
היות שהאתר נמצא תחת חפירה, יש מערות שנסגרות ונאטמות, וגדרות תיל פזורות בשטח. אנא, השמעו לשלטים!

צילום: דודי הולצמן

כמה אזהרות:

לא להיכנס בימי חול לכל האזור-שטח אש!
לא לתת לילדים לרוץ באתר ללא השגחה – הוא מלא בורות!
לא להיכנס לתוך אתרי חפירה שהכניסה אליהם אסורה!

מערות חזן וגבעת גד
נחזור בדרך בה הגענו לכיוון אמציה, נפנה שמאלה ובכיכר ימינה לכיוון מערות חזן וגבעות גד. מהכביש יש פניה ימינה לדרך עפר, ולאחר קילומטר נפנה לדרך נוספת שתעלה אותנו לגבעה נישאה (אפשר לעלות גם ברגל), ממנה נראה את כל מישור החוף הדרומי, מעזה ועד ראשון לציון . שמה של הגבעה הוא גבעת גד, ועל פסגתה נמצא קברו של שייח'עלי, עטורת כיפה. גם בגבעה זו יש מערות מסתור ומרבדי פריחה למלוא האופק.

צילום: golf bravo

נחזור לכביש ונפנה דרומה, בדרכנו למערת חזן. באתר חזן נמצאה אחת ממערכות המסתור היפה בארץ, שהופעלה כאתר תיירותי עם תאורה והסברים. כיום האתר נטוש והכניסה אליו לא מוסדרת, אך הגדרות שחסמו אותו הוסרו. הכניסה - באחריות המטיילים. לידו נבנה הישוב החדש בני דקלים.

צילום: עמוס מרום

המשך הכביש יוביל אותנו לתוך יער אמציה, על שלל הרקפות שלו, וממנו אל שטח פתוח ובו סכר על אפיק נחל אדוריים. בשנים גשומות יוצר הסכר אגם קטן וציורי שנוצר כאן בחורפים גשומים. מייד אחרי הסכר, במקביל לנחל, שטח רחב מלא בפריחת כלניות צפופה. ממש "דרום אדום"עם פחות עומס.

צילום: דודי הולצמן

מכאן יוצאת דרך (שטח אש, אנא היכנסו רק בסופי שבוע) מסומנת בירוק לאורך הנחל, לעבר משטח כלניות, לרגלי תל המכונה תל אגרה. מהדרך הירוקה נעבור לדרך כחולה, ולאחר כקילומטר וחצי נפגוש שוב את נחל אדוריים, שיוצר מעין "קניון"בעומק כ-6 מטרים באבן הקירטוןהלבנה. מהקניון דרומה ומערבה – קילומטרים רבים של שטח פתוח, מנוקד מערות וחורבות עתיקות. בעלי רכב 4*4 יוכלו להגיע מכאן עד לתל נגילהושמורת פורה שעל כביש 40, בדרך לבאר שבע.

צילום: דודי הולצמן

הלו טקסס: דרך פטרולים ישנה, כביש חדש
נחזור לכיוון אמציה. הכביש שממשיך משם מזרחה ודרומה, נקרא כביש 358, ומתחבר עד לסביבות להב. הכביש עובר ממש לאורך הקו הירוק וגדר ההפרדה, וממזרח לנו הרי חברון, על שלל הכפרים והעיירות העוינים-למדי. לאורך הכביש הולכים ונבנים ישובים חדשים למפוני גוש קטיף, לצד הישוב שקף הותיקיותר: כרמי קטיף, אליאב, חרוב, ונטע-מרשם. לאורך הכביש עוד הרבה גבעות עם אתרי עתיקות שלא נחפרו ומחילות מסתור שמחכות למי שיזחל בהן.

צילום: דודי הולצמן

לקראת סופו הכביש מגיע עד לשומריה, קיבוץ של השומר הצעיר שהפך לישוב למפוני הגוש. משמאלנו - גדר ההפרדה והכפרים המערביים של הר חברון. עד לפני שנים אחדות היה מעבר חופשי של כפריי הר חברון לתוך הקו הירוק, תוך ניצול העובדה שהאיזורנידח ומבותר. תושבי האיזורהמעטים נהגו לכנות את האיזורבשם "טקסס". בשנים האחרונות הופך המקום נגיש ובטוח הרבה יותר.
מי שמגיע לאיזורבסתיו, יוכל לראות פריחת חלמוניות ואתרים רביםבכל האיזורהסובב את באר שבע

ועוד דברים מעניינים:

בית גובריןותל מראשה, כמייצגים את "ארץ המערות"הוכרו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. כבוד.
בעונה זו של השנה אפשר גם לראות רקפות ביער המלאכים, בין לכיש לקריתגת (תמונה) וכמובן - פריחת הכלניות המרהיבה בנגב המערבי.
מושב אמציה נקרא על שם אמציה מלך יהודהשנהרג באיזורלכיש והוא מהמושבים הבודדים בארץ שמשתייךלמשקי תנועת בית"ר
עוד כתבה על חורבת בית לויהוגם כאן
מסלול באיזור גבעות גדפרי עטו של דובי זכאי
גבעת גד באתר של עמית מנדלסון
לאחרונה סוללת קק"ל את "דרך נוף נחל שקמה", מקיבוץ דביר, דרך שמורת פורה, רוחמה, אור הנר ועד לחוף זיקים. הדרך עוברת בחלק ניכר אתרי הפריחה של הכלניות.

יער המלאכים, צילום:משפחת מדובר

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה." (טולסטוי)

יום המשפחה, הידוע עדיין בשמו הקודם "יום האם", נקבע ביום פטירתה של הנרייטה סאלד (שזכתה לכינוי "האם"), ב-ל'בשבט (למעשה היא נפטרה יום למחרת, ב א'באדר). הנרייטה סאלד ייסדה את ארגון "הדסה"ועמדה בראש מוסד עליית הנוער בימי מלחמת העולם השניה.

בשל התקינות הפוליטית הפך היום הזה ל"יום המשפחה"לפני כמה עשורים, ומה מתאים ביום כזה יותר מאשר טיול בעקבות משפחות בולטות ומיוחדות בארץ.

ההיסטוריה של הציונות מלאה במשפחות שהטביעו חותמן על הישוב היהודי. משפחות כמו שרת-גולומב, דיין, שלוּש, פיינברג-בלקינד-חנקין ועוד רבות אחרות הן חלק מההיסטוריה המוכרת והפחות-מוכרת. לעיתים אפשר לתאר את חייהן כ"טלנובלה"רווית יצרים. זאב ענר אפילו כתב ספר בשם "סיפורי משפחות"על משפחות חשובות בתולדות הישוב היהודי.

זכרון יעקב היא יעד מתאים ביותר לטיול ביום המשפחה. היא נוסדה ב-1882, בראשית ימי העליה הראשונה על ידי כמה משפחות, שרבות מהן הטביעו את חותמן על הישוב והמדינה. חלקן חיו חיים של אושר, אך במקרים רבים היו אירועים טראגיים שהעיבו על חיי המייסדים ודורות ההמשך.

זכרון יעקב לא התפתחה לעיר כמו פתח תקוה, רחובותועוד מושבות ראשונים - ואולי בשל כך החלק הישן שלה נשמר בצורה טובה. נוסיף לזה את הנוף היפה, את המדרחוב שיזכיר לנו קצת ערים עתיקות באירופה, והרי לנו מקום מושלם לטיול.

את השיטוט ברחובות המושבה נוכל להשלים אחר כך בטיול קצר בלב שטח פורח מהיפים בארץ.

צילום: rickP

קצת היסטוריה

ראשוני המייסדים הגיעו מהעיר גאלאץ ברומניה, ורכשו את הקרקע, בתוך שטחי הכפר הערבי זמארין. הקשיים היו רבים, הברון רוטשילד לקח את המושבה תחת חסותו הכלכלית, והמושבה נקראה"זכרון יעקב על שם אביו". כפי שבוודאי למדנו כולנו בשיעורי ההיסטוריה, מצבה הכלכלי של המושבה השתפר, אך המתיישבים הפכו לסוג של "שכירים"תחת חסות הברון. לרובם זה התאים, אך היו משפחות שהתנגדו ל"סידור הזה". הישוב סיגל לעצמו, בהשפעת פקידי הברון, אופי צרפתי-כפרי, והתמחה בגידול גפנים ליין. בהמשך נוספו מטעים אחרים.זכרון יעקב נותרה מושבה קטנה לאורך שנות המנדט הבריטי, ולאחר קום המדינה נוספה לה שכונת עולים קטנה. בעשורים האחרונים "גילו"את הקסם של המקום אומנים, מסעדנים ולא מעט אנשים שרצו לגור במקום כה יפה. לישוב נוספו שכונות וילות יוקרתיות, בתי מלון - ומרכז המושבה הפך למוקד בילוי בשם "דרך היין".

נתחיל את הטיול ב"שער המושבה", ממש בכניסה ל"דרך היין" (הידוע גם כרחוב המייסדים). הבתים הנמוכים לאורך הרחוב השתנו ברובם מאז ימי המייסדים, אך הם בנויים בתבנית של בית פרטי, ומאחוריו חצר ("חכורה") למתקני המשק. רבים מהבתים כבר הפכו למסעדות ובתי עסק תיירותיים. בחלק מהבתים יש שלט שמספר מי גר בבית זה. תאורת הרחוב והספסלים נבנו כך שישרו על המבקר אוירה כפרית-אירופית של המאה ה-19.

לאחר הליכה קצרה נגיע לבית אהרונסון, הצבוע בצבע ורוד.

בית אהרונסון

משפחת אהרונסון היתה אחת ממשפחות המייסדים של זכרון. הבן הבכור, אהרון , היה אדם חכם ומבריק, והתמחה בתחום החקלאות. הוא זה שגילה את "אם החיטה", זן החיטה שממנו התפתחו כל זני החיטה המוכרים כיום. הוא למד אגרונומיה, הקים חוות נסיונות בעתלית, והיה מנהיג פעיל של הישוב בימי הטורקים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הקים את מחתרת "ניל"י", שפעלה עבור הבריטים, בעיקר בתחום הריגול, תוך סיכון רב, תחת השלטון הטורקי. בשנת 1919 נעלם המטוס בו טס, מעל תעלת למנש, בין צרפת לבריטניה.

צילום: אופיר קרופיק

אחותו שרה נולדה בזכרון יעקב, ונישאה ליהודי אמיד מבולגריה, איתו גרה בקושטא, בירת האימפריה. היא הזדעזעה מטבח הארמנים, והחליטה לשוב לארץ ולפעול לגירוש הטורקים מהארץ כחלק ממחתרת ניל"י. בגלל תפיסת יונת דואר, וחקירות נמרצות ואכזריות של הטורקים, נעצרה שרה בבית משפחתה ועברה עינויים קשים. כשביקשו להעבירה לנצרת, היא ביקשה לעבור בבית כדי להתקלח ולהחליף בגדים, ושם ניסתה לשים קץ לחייה, כדי שלא תישבר בחקירה ותסגיר חברי מחתרת נוספים. היא נפצעה קשה, וביקשה מד"ר הלל יפה, רופא המושבה, לא לעזור לה. היא נפטרה לאחר שלושה ימים, ונקברה בחלקה נפרדת ומגודרת בבית העלמין.

פעיל חשוב ומיוחד במחתרת היה אבשלום פיינברג, שהיה מאוהב גם בשרה וגם באחותה רבקה, והיה עוזרו של אהרון אהרונסון. הוא נהרג בדרכו למצרים, ומקום קבורתו זוהה רק ב-1967, לאחר שדקל צמח מחרצן תמר שהיה בכיסו.

חוטר מהדקל הזה נשתל ליד קברה של שרה.

בית המשפחה שוקם והפך למוזיאון לזכר המשפחה ומחתרת ניל"י, ורבים מבקרים בו, בעיקר תלמידי בתי ספר.

רבים מתושבי זכרון יעקב לא אהבו, בלשון המעטה, את פעילות משפחת אהרונסון וחששו שפעילות המחתרת תמיט על הישוב היהודי גורל דומה לזה של הארמנים. במשך שנים טושטש חלקה של המשפחה פורצת-הדרך.

הספר שרה גיבורת ניל"ישכתבה דבורה עומר הביא את תודעת ניל"י וסיפורה של שרה לידיעת ציבור נרחב, כמו גם הספר אות מאבשלוםשכתבה נאוה מקמל-עתיר שנכתב על אבשלום פיינברג.

אוהל יעקב
נמשיך לאורך הרחוב היפה, נעבור ליד "בריכת בניימין", מאגר המים הישן של הישוב, ובו כתובת הקדשה לאליהו שייד פקיד הברון, ומתקן לשתיית מים.
נחלוף ליד עוד מסעדות ובתי קפה, עד לפינת הרחוב (הנדיב). בפינה, מצד שמאל, נמצא בית הכנסת הגדול (אוהל יעקב, על שם אביו של הברון) של המושבה.

אם בית הכנסת פתוח, כדאי להיכנס. הוא אחד היפים מאילו שנבנו במושבות הברון. תכנון בית הכנסת נעשה על ידי פקידי הברון הצרפתים, והוא נחשב "מודרני"בעיני החרדים.

בשנת 1913 יצאו ראשי הרבנים בארץ ישראל, ביניהם הרב קוק, למסע בין המושבות והקבוצות החדשות. בכל מקום ביקרו הרבנים הם ניהלו שיחות וויכוחים עם התושבים, שזכו לתיעוד נרחב, ובעצם עימתו את העולם הדתי הישן עם החלוצים ועולמם.

בזכרון יעקב היה פולמוס גדול על... מיקום בימת בית הכנסת. הבימה מוקמה קרוב לארון הקודש, ולא באמצע בית הכנסת, דבר שנחשב סוג של "רפורמיות"וחיקוי מנהגי הנוצרים.

צילום: ריקי פלג

מוזיאון העליה הראשונה

נפנה שמאלה לרחוב הנדיב. מימיננו גן ציבורי קטן, הוא "גן הטיול"שהוקם על ידי פקידי הברון. מולו, בצד הדרומי של הכביש, נמצא בית הפקידות, הבית בו נוסדה הסתדרות המורים ואף היה מעין "בית נבחרים"של נציגי הישוב בימי הטורקים. הבית נבנה במקור לטובת פקידי הברון רוטשילד.

אחת ממשפחות המייסדים של זכרון יעקב היא משפחת אריסון. אחד מצאצאיה עלה לגדולה והתעשר מעסקי ספנות בארצות הברית. הוא חזר בערוב ימיו לארץ, רכש את בנק הפועלים, ומימן מכספו את שיפוץ בית הפקידות והפיכתו למוזיאון לתולדות העליה הראשונה. ביקור במקום מומלץ ביותר: סרטים, הפעלות לילדים ולמבוגרים ושפע של מידע. אפשר אפילו להתלבש ולהצטלם כחלוצים מסוף המאה ה-19.

משפחת אריסון ידועה גם בזכות תרומותיה הגדולות למערכת הבריאות בארץ (בית החולים איכילוב) ולמוסדות אחרים, והדמות הידועה מבני המשפחה בארץ היא שרי אריסון.

צילום: Censnak

בית דניאל
מהמוזיאון נפנה ימינה לרחוב הרצל ומייד שמאלה בשדרת ברושים שתוליך אותנו לבית דניאל

הבית הזה קשור גם הוא למשפחה חשובה בתולדות הישוב. הוא נבנה ב-1898 על ידי צבי בנטוויץ', ממנהיגי הציונים באנגליה, עבור בתו ניטה, ובעלה מיכאל לנגה. הבית (שנקרא בשם "וילה כרמל") נבנה בפאר ועושר והוא מוקד חשוב לבילויים ואירועים. ניטה נפטרה בגיל צעיר, ב-1922, ולאחר מותה התאבד בעלה מיכאל. שמם של הנאהבים חרוט על ספסל אבן בכניסה. בסמוך יש שביל שמוליך לבריכת דגי נוי נטושה.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

אחותה של ניטה, ליליאן, נכנסה לגור בבית אחרי מות הזוג. בנה, דניאל, היה פסנתרן מחונן, אך גם הוא שלח יד בנפשו, והוא בן 18, בזמן ששהה בשיקגו לקבל טיפול רפואי.
לאחר מותו, נקרא הבית בשם "בית דניאל", והפך לבית נופש לאומנים ואנשי רוח. לבית נוספו מבנים נוספים, כולל בריכת שחיה ומגרשי טניס, אך הוא עמד נטוש ברובו במשך שנים. כיום הוא שייך לאוניברסיטה הפתוחה.

לאותו הרברט-צבי בנטוויץ היו ילדים רבים, ביניהם המוזיקאית הידועה תלמה ילין, שתי בנות שהתנצרו, אנשי אקדמיה ורפואה ועוד. בויקיפדיה הקדישו קטגוריה שלמה למשפחת בנטוויץ.

בית העלמין
מכאן נשוב על עקבותינו באותה דרך (או שנקצר דרך רחוב הרצל) ונחזור לכניסה לדרך היין. מדרום, על רחוב המייסדים, נראה את הכניסה לבית הקברות.
כאן, תחת המצבות הקרירות ועצי הצל הרבים, נחים כמעט כל הראשונים: משפחת אהרונסון, הנאהבים לבית לנגה, רופא המושבה הלל יפה ורעייתו, כמו גם לא מעט מהמייסדים שמתו במגפות, ברעב ובמלחמות. קבורים ילדים שנפטרו בדמי ימיהם, ואף פליטים שהגיעו מתל אביב במלחמת העולם הראשונה וגוועו ברעב.

קברה של שרה אהרונסון שהתאבדה, איננו מחוץ לגדר, אך מגודר ו"מבודד"משאר הקברים.

על אחת המצבות, של פרץ הרצנשטיין חקוקה הכתובת הנוגעת ללב: "לבניו אחריו ציווה במרץ, נא אל תעזבו את הארץ"

מדרום לבית הקברות, ליד תחנת האוטובוסים והמרכז המסחרי, על אנדרטה דמוית מגילת קלף, מונצחים כל המייסדים.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

רמת הנדיב - מנצור אל עקב
מכאן, ניסע דרומה לכיוון בנימינה, עד "רמת הנדיב": שטח גדול ששייך למשפחת רוטשילד, ובו אחוזת קבר הברון ומסלולי הליכה בטבע. את קבר הברון נשאיר לביקור אחר, כמו גם את המסלול של עין צור, ונבחר בשביל שיוליך אותנו אל מנצור אל עקב - וילה רומית עתיקה, ממש על המצוק של הכרמל.

צילום: israelTourism

בוילה השתמרו מבני חקלאות - גת, אורוות לסוסים. בחפירות התגלה גם מקווה טהרה, שהעיד על כך שלפחות בתקופה מסוימת, המקום היה שייך ליהודים. ככל הנראה, המקום ננטש בתקופה המוסלמית, כשגידול הגפנים ליין הפך נדיר יותר. רוב האבנים נשדדו לצרכי הקמת מבנים אחרים, אך עדיין המקום מרשים. מהאחוזה נוכל לצפות על חוף הכרמל, מקיסריה ועד עתלית, על שלל הישובים ובריכות הדגים.

צילום: דודי הולצמן

בנוסף, יש ברמת הנדיבעוד הרבה מסלולים יפים (ואפילו שביל ישראל עובר שם).

צילום: דודי הולצמן

החוקר יהודה זיו העלה השערה שהשם "מנצור אל עקב"משמר את שמו של רבי עקיבא, שעונה והוצא להורג בקיסריה הסמוכה, והעיירה אור עקיבא נקראת על שמו. על רבי עקיבא ועל משפחתו כדאי לקרוא בספר המצויין של יוכי ברנדס "הפרדס של עקיבא"

עוד דברים מעניינים:

אוסף טיולים ומסלולים בזכרון יעקב באתר של עמית מנדלסון
משפחות מפורסמות בישראל - ויקיפדיה
במורד הצפוני של זכרון יעקב צומח, על פתח מערה, עץ נדיר ומיוחד, הוא עץ המַיִש
עוד על משפחת פיינברג
עוד על סיורים ובתים בזכרון יעקב
הספסל עליו נהגה הנרייטה סאלדלשבת בדרכה לבקר את ילדי עלית הנוער הפך לאתר לאומי
יש החושבים שהשיר אלף נשיקותשל אבשלום פיינברג נכתב על שרה, על אחותה רבקה או על שתיהן גם יחד. כנראה שלא זו התשובה, אך השיר הפך מזוהה עם המשפחה עד היום

* חלק מהתמונות צולמו לפני כמה שנים, וייתכן שכשתטיילו תראו מראה שונה במקצת *

צילום: ספיר הולצמן

הדרך לאילת, העוברת מדימונה לכביש הערבה, נראית לרבים משעממת, ונהגים רבים מייחלים להגיע לסופה, בעוד שהילדים צורחים משעמום במושב האחורי. היום נציע כמה אתרים שיאריכו אולי את הדרך במעט, אך יאפשרו אתנחתא לילדים ולהורים, ויאפשרו עריכת היכרות עם מספר אתרים מעניינים באזור.

מומלץ לא רק לעבור בערבה, אלא גם לבקר בה ביקור מעמיק יותר. יש בהחלט מה לראות, הצימרים ואתרי התיירות באזור יכולים להספיק ליומיים-שלושה ואף ליותר.

בשנה שעברה כתבתי על הדרך שעשתה חטיבת הנגב לאילת ב-1949, ועל האתרים שלארכה.

במקביל לחטיבת הנגב, גם חטיבת גולניערכה מסע משלה לאילת: בניגוד לחטיבת הנגב שהתמודדה עם תנאי שטח קשים, האתגר של חטיבת גולניהיה לקבוע שליטה על השטח, עם היתקלויות מעטות ככל האפשר עם הלגיון הירדני. פרט לכמה תקריות קלות, הם הגיעו ללא הפרעה לאילת, מעט אחרי חטיבת הנגב, ויחד "הגישו"את אילת כמתנה למדינת ישראל.

המכתש הגדול

מכביש דימונה-סדום (25) נפנה בצומת ממשית ימינה (דרומה) לכביש 206. לימיננו ההרים שבתוכם חתור המכתש הגדול, ובמקביל אלינו מסילת רכבת. נמשיך עד לפניה ימינה למכתש הגדול.

המכתש נוצר על ידי נחל שהתחתר בתוך רכס הרים, הגיע לשכבת סלע רכה, ולמעשה "אכל מבפנים"את הרכס. כתוצאה מכך, יש למכתש פתח צר אחד (דרכו אנחנו נכנסים) שמוביל ל"קערה"ענקית. הפתח, בו אפשר לראות שכבות סלע נטויות בתלילות.

נמשיך עד שנגיע לחניון החול הצבעוני. כאן נעצור, ונוכל למלא בקבוקים בגבעות הקטנות, בחול בצבעים שונים. חשוב להיזהר מהתמוטטות של החפירה, בעיקר כשנמצאים עם ילדים. החול הצבעוני הוא אחד מסוגי הסלעים ה"רכים"שהנחל סחף איתובתהליך יצירת המכתש. שימו לב - המקום מועד לפריצות למכוניות וכדאי להשאיר שומר ליד הרכב.

עין ירקעם

נחזור לפתח המכתש, נפנה ימינה (דרומה), ולאחר כמה מאות מטרים נראה שלט שיכוון אותנו לעין ירקעם. נחנה ברחבה (כדאי להשאיר שומר ברכב, המקום מועד לפריצות), ונלך 300 מטר מזרחה, לגב מים ענקי בלב המדבר, הוא עין ירקעם. במקום יש נביעה קטנה הפעילה בעיקר בימי החורף, והמים מחזיקים מעמד לאורך זמן רב, עד הקיץ.

צילום: רומי ישראל

נחזור לכביש 206, ניסע צפונה ונפנה ימינה לאחר 3 קילומטר לכביש צר מאוד, הוא דרך מעלה עקרבים.

מעלה עקרבים

עד שנסללו הכבישים לאילת דרך צומת הערבה ודרך מצפה רמון, זו היתההדרך העיקרית לאילת. תחילה הדרך מתפתלת בין גבעות משעממות למדי. לאחר 7 קילומטר של נסיעה נפנה שמאלה לתצפית מכתש קטן. לאחר 2 קילומטר נגיע לרחבת חניה. נחנה כאן (גם כאן כדאי להשאיר שומר…) ונלך אל אחת התצפיות עוצרות הנשימה ביותר – התצפית על המכתש הקטן, שלמרות קוטנו הוא המושלם בצורתו מבין המכתשים בארץ.

נחזור לרכב, וניסע דרומה, לכביש מעלה העקרבים בו היינו. נפנה שמאלה ונמשיך עד לראש המעלה, אותו נזהה לפי סלע ועליו אנדרטה של חיל ההנדסה, לפורצי הדרך.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

מבוגרים יזכרו אולי את טבח מעלה העקרבים, ב-1954, בידי חוליית בדואים משבט אל עזאזמה, באוטובוס של אגד ששב מחגיגות 5 שנים לעיר אילת, ושאירע בעוד האוטובוס מטפס לראש המעלה. 11 אנשים נהרגו בפיגוע, בהם נהג האוטובוס ואשתו. בתם בת ה-5 ניצלה כשאחיה בן ה-9 נשכב עליה וספג כדור בראשו, שהשאיר אותו נכה במשך עשרות שנים, עד מותו.

הפרשה הסעירה את המדינה, ותמונות האוטובוס והגופות ליוו את תושבי ישראל באותם ימים. רק לאחר 14 שנה חוסל מפקד החוליה בידי סיירת שקד בסיני.

מכאן הדרך יורדת בתלילות רבה לעמק הערבה, בשורה של פיתולים מרהיבים (ואף מפחידים…). יש בדרך נקודות לעצירה לתצפית – לכיוון הערבה הצפונית והרי אדום. מתחתית המעלה ועד חצבה, יש דרך ישרה שתחבר אותנו לצומת חצבה שעל כביש הערבה.

צילום: אילן ארד

נחל תמר

במקביל, אם לא נוסעים דרך מעלה עקרבים אלא דרך צומת הערבה, אפשר לערוך טיול קצר ואתגרי - בנחל תמר, רצוי עם שתי מכוניות והקפצה. זהו מסלול קצר, מעט אתגרי אך יפה במיוחד!

קילומטר וחצי לפני צומת הערבה יש רחבת תצפית על צפון הערבה, נאות הכיכר ודרום ים המלח. שולחים את הנהג או את רכב ההקפצה לתחנת הדלק של צומת הערבה.

מהתצפית מתחיל שביל ירוק דרומה, לתוך ערוץ הנחל. בתחילה הנחל לא קניוני, ויש בו גם כמה פגרי מכוניות שהתדרדרו במורד. בהמשך, לאחר נקודת פיצול השבילים, בוחרים את השביל השמאלי, וקירות הנחל מתגבהיםמעלינו עד שנגיע למפל יבש, קל יחסית לירידה. אך אחריו יש מפל גבוה, שאותו צריך לרדת בעזרת חבל שנמצא במקום (נכון לחורף 2015 החבל נקרע. אפשר להיעזר בחבל מהבית או לרדת בזהירות דרך המגרעות החצובות בסלע). אנחנו בתחתית הקניון הקריר והנעים. בהמשך יורדים במפל בעזרת יתדות, ואחר כך במפלים גבוהיםיותר, בעזרת סולמות ארוכים. האחרון הוא הגבוה מכולם (20 מטר), ובסופו נרד אל הערבה עצמה. נגיע לדרך עפר, שמתחברת לכביש הערבה. אפשר לצעוד אל הכביש, או לקרוא לנהג הרכב שהמתין לנו בתחנת הדלק.

חשוב לציין, שאין לעשות את המסלול כאשר יש חשש לשיטפונות, והוא לא מתאים לילדים קטנים (ממליץ מעל גיל 8).

מכאן נחזור לרכב וניסע דרומה בכביש הערבה עד חצבה.

צילום: דודי הולצמן

חקלאות צפון הערבה

הגענו לערבה הצפונית. מכאן, פתוחה הדרך להמשיך עד אילת. אני מציע להתעכב באיזור (ובכלל, להישאר ללון כאן, ולהקדיש לאיזוריומיים או שלושה).

מושבי צפון הערבה נמצאים בחבל ארץ בעל אקלים קשה ביותר בקיץ, ודי מבודדים מהמרכז. למרות זאת, רובם ישובים פורחים, שמגדלים, בעזרת פועלים תאילנדים, ירקות בחורף. כמעט כל פלפל שתקנו בחורף בסופרמרקט מגיע מעין יהב ומסביבתה.

אבטיחי חצבה ידועים גם הם, ומקדימים את זמנם, בגלל החום. פרט לכך, מגדלים כאן מלונים, צמחי תבלין ועוד. בחלק מהישובים החלו לעבד את התוצרת החקלאית למעדנים שנמכרים ברחבי הארץ. התיירות, כענף כלכלי, נוספה רק בשנים האחרונות, ובעיקר לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן.

צילום: אודי שטינוול

עיר אובות

בצומת עין חצבה שוכן מימין לכביש ישוב קטנטן ומעט מוזר, בין ישוב לחווה חקלאית, שנוסד על ידי עולים מארצות הברית. בחפירות התגלתה מצודה עתיקה, היא מצד חצבה, שם שרידים מתקופת המקרא, התקופה הרומית והביזנטית. ליד המצודה יש מעיין (חרב כיום) ולידו עץ שיזף ענק, אולי בן 1000 שנה, שמושקה היום באופן מלאכותי.

צילום: אריאל פלמון ורונלי קונוויסר

חוות התנינים

ממש בסמוך לעיר אובות, חווה בשם "קרורולוקו"לגידול תנינים. אפשר ללטף תנינים קטנים, לראות (ולא ללטף!) תנינים גדולים וללמוד על הזוחלים החביבים האלה. כיף לילדים, עד שהם מגלים שמטרת גידול התנינים היא עור לארנקים...

זנבנים
בערבה חיה ציפור צנועה ואפורה בשם זנבן. מסתבר שלזנבנים חיי משפחה וקשרים חברתיים ענפים במיוחד, ואף עוררו בקרב צפרי העולם עניין רב. יש אפילו סיורים מאורגניםלפנות בוקר, כדי לצפות בהם.
את הסיורים מארגן בית ספר שדה חצבה, ששוכן בבניין בעל עיצוב ארכיטקטוני יוצא דופן.

דרך השלום

ב-1994 חתמו ירדן וישראל על הסכם שלום. שנים קודם לכן, השתלטה ישראל על אדמות מעבר לגבול הטבעי והמוסכם, הוא נחל הערבה, והפכה אותן לאדמות חקלאיות. ההסכם התיר את האדמה בידי ישראל בחכירה ל-50 שנה.

דרך יפה מחברת, ממש על נחל הערבה, את חצבה ועין יהב, צופה על הרי אדום הגבוהים (עד 1400 מטר באיזורזה), על עמק הערבה והנגב. המקום יפה שבעתיים לאחר שיורד שלג בהרים, ואז מפריד פס לבן דק בין ההרים האדומים לשמיים הכחולים.

במשך השנים נעשו מספר ניסיונות (מעטים אך מוצלחים) לשיתוף פעולה בין ירדן לישראל שכללו פרויקטים של הדברת זבובים, אגירת מים ומחקר חקלאי.

נתחיל בנסיעה ממושב עידן. לפני הישוב נפנה ימינה לדרך משולטת, ונגיע למאגר מים חצבה, שאוגר מי שיטפונות ומים מליחים להשקיה.

נמשיך דרומה בנוף החוואר, עד למצפה השלום. ליד המצפה, ממול הרי אדום, ניתן לרדת לסיור קצר בין ערוצי חווארהלשון הלבנים.

נמשיך דרומה לכיוון חצבה, לפני המושב נפנה שמאלה ואז ימינה, ומכאן ואילך ניסע לאורך ערוצו הרחב של נחל ערבה. בנקודה מסוימת, נראה את אבן הגבול (אבן 94) ונחצה את הנחל מזרחה. לכאורה – אנחנו "עוברים את הגבול", אך למעשה, אנחנו בשטחים שישראל מעבדת לפי ההסכם.

נמשיך דרומה לכיוון עין יהב, ונגיע לגבעת תצפית בשם ג’בל חופיירה, מכאן נראה את ים החממות של עין יהב. הדרך ממשיכה לתוך מושב עין יהב ומסתיימת כאן.

צילום: יערה טל, שער הנגב

פארקספיר

מדרום לעין יהב נמצא יישוב "עירוני"בשם מרכז ספיר, בו גרים בעיקר העובדים הלא-חקלאים של האיזור. בכניסה אליו נמצא פארקואגם, שמימיו המלוחים הם מי הנביעה של מעיין עין יהב (עין-ויבה). בפארקיש מדשאות ועופות מים, ואפילו מבנה דמוי-פגודה תאילנדית, ויכול לשמש נקודת עצירה בדרך לאילת וממנה, גם למי שלא מטייל כאן.

חוות האנטילופות

בין מרכז ספיר למושב צופר, הוקמה חווה ובה בעלי חיים שהגיעו מערבות אפריקה (הדומה למדי לערבה שלנו), ובהמשך נוספו אליה בעלי חיים מקומיים בסכנת הכחדה (כמו ראמים) ובעלי חיים מדבריים אחרים. השיטוט בין החיות נעשה במכוניות, בדומה לספארי (אך בקטן).

במרכז החווה נמצא מבנה"תיבת נוח", ובו חוות פרפרים, פינות ליטוף ובעלי חיים קטנים אחרים. בעלי המקום הוסיפו גם אפשרויות לינה – בונגלוס, קמפינג ואף בריכתמי גופריתנעימים (לא מסריחים ולא חמים מדי).

צילום: דודי הולצמן

חאןדרך הבשמים

מעט דרומה, במושב צופר, יש חאןוחווה שאפשר ללון בה, ולערוך טיולי חמורים וגמלים. מומלץ לעת שקיעה. יש במקום גם ארוחות בסגנון בדואי ובריכתמים מינרליים להנאת אורחי המקום

צילום: דודי הולצמן

צימרים ונופש וגם מסלולי טיולים

אתר התיירות של הערבה, עם הרבה הצעות ללינה, נופש, אטרקציות וטיולים

אוסף מסלולים מומלצים באתרו של עמית מנדלסון

פלפלים צהובים - כל מי שראה את הסדרה המצויינתוהנוגעת ללב "פלפלים צהובים"נחשף בוודאי להוויתושבי הערבה ולנופים המקסימים בהם מתרחשת העלילה
לאחרונה נפתחו בערבה כמה מסעדותטובות, להנאת המטיילים

מתי לנסוע?

לא מומלץ לנסוע (בכל אופן, לא מומלץ לצאת מהמכונית…) בקיץ. הקיץ, אגב, מתחיל כאן באפריל-מאי ומסתיים באוקטובר. שאר העונות סבירות ביותר. דרך מעלה העקרבים לא מומלצת לנסיעה בחשכה.

לפני כשנתיים התבקשתי להמליץ על יער יפה, קרוב לתל אביב (יחסית) ולא עמוס. המלצתי על יער מסויים ולא מוכר (יער המגינים). החבר שהמלצתי לו חזר מרוצה מהשילוב בין פריחה רבה של רקפות ומיעוט מבקרים, אבל אמר: קצת מפחיד. היער הזה מלא אנדרטאות.

כך זה אצלנו, כמעט כל מקום בארץ הוא "לזכר"אירוע או איש מסויים.

מגילת האש. צילום: דודי הולצמן

הנצחת השואה: על יערות ואנדרטאות
זה אולי ייראה לנו מוזר, אך את הנצחת השואה ומוזיאון יד ושם הגו עוד בזמן מלחמת העולם עצמה, כשרוב הנספים בשואה היו עדיין בחיים!
רק לאחר קום המדינה הוגדר יום השואה (שעל מועד קביעתו היתה מחלוקת גדולה). ניצולים מקהילות רבות הקימו איגודים ואגודות על פי ערים וארצות, ארגנו ימי זכרון, הציבו מצבות בבתי הקברות וציינו בטקסים את הקהילה שנספתה. ב-1953 החליטה מדינת ישראל על הקמת "יד ושם" כמוסד המרכזי להנצחת השואה ולימודה. בעקבות יד ושם קמו מוזיאונים רבים אחרים.

הנצחת השואה דרך נטיעת יער החלה כבר בשנות החמישים, ואפשר למנות מספר סיבות מדוע בחרו בדרך זו להנצחה:

יער מסמל צמיחה והתחדשות, כמשקל נגד למוות.
יש ביער משהו שמחבר את השואה שקרתה בגולה, לשורשים המתחדשים בארץ ישראל
היערות הזכירו לרבים את יערות אירופה (בפרט, יערות האורנים), שבהם גם הסתתרו יהודים ופעלו פרטיזנים
יש, כמובן, ליער גם מימד אסתטי בפני עצמו, בפרט אם יש בו פינות זכרון והנצחה

יער הקדושים בהרי ירושלים ניטע כבר ב-1950. בעקבותיו הגיעו יוזמות רבות לנטיעות, חלקן מצד קק"ל, חלקן מצד תורמים עשירים, וחלקן מצד יוצאי קהילות מסויימות.

כיום יש בארץ מילוני עצים, יערות ופינות חמד, בעיקר בפרוזדור ירושלים, יערות גדולים ופורחים וביניהם פזורות כמה אנדרטאות, צנועות וגם מרשימות, קלאסיות וגם מודרניות, לזכר השואה.

על תרבות ההנצחה תוכלו לקרוא במאמר המצוייןשל פרופ'ג'ודי באומל תידור

גם תום שגב, בספרו המצויין (והשנוי במחלוקת) "המיליון השביעי"התייחס לא מעט לסוגיית ההנצחה

אנדרטת התזמורת האדומה

את הטיול נתחיל באתר לא ידוע, לזכר אירוע שגם הוא לא מאוד מוכר בארץ: אנדרטת התזמורת האדומה.
התזמורת האדומה היתה רשת ריגול קומוניסטית במערב אירופה, שנוהלה על ידי יהודי-פולני בשם לאופולד טרפר. הם ריגלו בצרפת ובבלגיה הכבושות בידי הנאצים, ואף שלחו לברית המועצות התרעה על תחילת הפלישה הגרמנית ביוני 1941. מנהיג ברית המועצות, סטאלין, התייחס בזלזול להתרעה, וכמובן שהופתע. בהמשך, למדו לסמוך יותר על המידע היקר שהרשת העבירה. אחוז נכבד מחברי הרשת היו יהודים, רבים מהם נתפסו ונרצחו, אך יש כמה ששרדו, ביניהם טרפר עצמו שאף עלה לארץ בשנות השבעים ונפטר לפני כ-30 שנה.

איך מגיעים? (יכול לחול שינוי בגלל עבודות תשתית לשדרוג כביש 38)
נוסעים משער הגיא בכביש 38. לאחר כקילומטר, נראה שלט ימינה (מערבה) לכיוון אנדרטת הגדוד החמישי ודרך בורמה. נפנה בדרך העפר, ולאחר זמן קצר יתפצלו מהדרך שתי דרכים ימינה - המזרחית (התחתונה) - מוליכה לאנדרטת התזמורת האדומה (בדרך נעבור ליד לולים), המערבית (העליונה יותר) תוליך לאנדרטת הגדוד החמישי (מקום מרשים לכשעצמו).

צילום: דודי הולצמן

יער הקדושים

בתחילת שנות החמישים הוחלט לנטוע יער ענק ובו 6 מיליון עצים, לזכר הנספים בשואה. היער זכה לשם "יער הקדושים", וניטע סביב כביש 395, אחד הכבישים היפים בארץ, שיוצא מצומת אשתאול ועולה לכיוון ירושלים, לאורך נחל כסלון.

מאנדרטת התזמורת האדומה נחזור לכביש 38, ניסע דרומה, ונגיע עד לצומת אשתאול, בה נפנה מזרחה לכביש 395. הכביש עולה במעלה ההרים, צר ומפותל, ומצידו השמאלי מצוק נחל כסלון. נפנה למושב כסלון ונגיע לאנדרטת "מגילת האש"

מגילת האש
הפסל נתן רפפורט, שיצר את האנדרטה בגטו ורשה וביד ושם, יצר כאן פסל גדול, דמוי מגילה, לזכר קורבנות השואה. לפסל 3 חלקים, והוא מתאר אירועים מרכזיים בתולדות עם ישראל, מחורבן הבית ועד לשואה ולמעפילים. הפסל נבנה באיטליה במשך 3 שנים.

בחודשים פברואר ומרץ מתכסה הדרך המובילה לאנדרטה באלפי צבעונים, יחד עם לא מעט אירוסים, נוריות ואף רקפות.

צילום: דודי הולצמן

שביל הקדושים

מרחבת מגילת האש יורד שביל מסומן ירוק צפונה לכיוון כביש 395 ומעבר לו. השביל עובר בין מתקני חקלאות קדומה, טרסות עתיקות ופינות הנצחה קטנות ביער. כשנגיע לכביש 395, נראה שהגענו ל"יער יהדות תימן", מוקדש לעולי תימן תושבי המושבים הסמוכים, שעסקו בשנות החמישים בנטיעת הייער. נכון לעכשיו, ההמשך צפונה מהכביש חסום, בגלל התמוטטויות עצים, ואי אפשר להגיע איתו לחניון יער הקדושים. לכן, נרד בנסיעה חזרה לכביש 395, ימינה לכביש 38, ומייד ימינה לדרך עפר שמוליכה ליער הקדושים

הדרך בתוך יער הקדושים מתפתלת בתוך ערוץ נחל כסלון. בחורף מכסות המוני כלניות ורקפות את צידי הדרך, ולקראת האביב פורחים כאן שיחי לוטם וקידה. הדרך מגיעה ל"מערת בני ברית", מערה טבעית שהפכה לאתר הנצחה ולמקום עריכת טקסים. בגלל ונדליזם, המערה סגורה. לידה יש חניון לילה, השבילים מסביב הם גן-עדן לרוכבי אופניים.
ב 3.9.2015 נחנכה ביער הקדושים דרך לזכר שמעון ויזנטל, צייד הנאצים הנודע, שהלך לעולמו ב 2005.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

מכאן קצרה הדרך לאתר ההנצחה לאנה פרנק

אנדרטת אנה פרנק

בשנת 2011 הקימה קק"ל (בתרומת ידידי קק"ל בהולנד) אתר הנצחה לאנה פרנק, אולי הדמות הידועה והמוכרת בעולם מתקופת השואה. שביל קצר ומרגש יוצא מחניון בני-ברית, ולארכו קטעים מיומנה של אנה פרנק, חרוטים על שלטים.

פיט כהן, יוצר האנדרטה, בנה מבנה דמוי חדר קטן ממתכת. בקצה החדר - שרפרף גבוה, לא נוח (במכוון), ומי שיושב עליו צופה אל הצד השני של החדר, המעוצב בדמות עלי עץ הערמון. אנה פרנק, בהיותה במסתור עלית הגג אהבה לצפות בעץ הערמון שבחצר.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

העץ של אנה פרנק עצמו נכרת בגלל מחלה, אך ייחור ממנו נשתל באנדרטה לזכר איתן בלחסןשנפל בלבנון.

יער הצבא האדום
ריכוז נוסף של יערות, ובהם אתרי הנצחה ומסלולי טיול יפים, נמצא ממערב לקיבוץ מעלה החמישה ומצפון לכביש מס' 1, בגן הלאומי "הר הרוח".

כדי להגיע אליהם, צריך להגיע (דרך מחלף חמד או דרך צומת קרית יערים ותחנת הדלק "אלוויס"ביד השמונה. משם נסע לפאתי אבו גוש, ולכביש המוליך להר הרוח ולישוב נטף.

כקילומטר מהפניה ניטע בשנות החמישים "יער הצבא האדום", לזכר מאבקו ההירואי של הצבא האדום הסובייטי בנאצים. זו היתה תקופה בה הכיר העם בישראל תודה מיוחדת לברית המועצות ולצבא האדום (מאות אלפי יהודים נמלטו לברית המועצות, ורבים מהם ניצלו כך מהשואה, וברית המועצות היתה התומכת העיקרית של מדינת ישראל במלחמת העצמאות). עד לשנות השישים, נערכו כאן, מדי שנה ב"יום הניצחון" (8 ו-9 במאי) כנסים גדולים של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, עם נאומים רוויי פאתוס.

צילום: she

יער יהדות פולין
3 קילומטר מצומת הפניה לנטף, נחנך ב-1995, במלאת 50 שנה לתום מלחמת העולם השניה, אתר הנצחה גדול ליהדות פולין, הקהילה היהודית הגדולה באירופה, ששלושה מיליון מבניה נספו בשואה. הרבה עצים, פינות הנצחה לקהילות פולין הרבות ואנדרטה לזכר יאנוש קורצ'אק, המחנך הדגול שהלך עם ילדי בית היתומים שלו למחנה ההשמדה טרבלינקה, למרות שהובטח לו על ידי הנאצים שהם יחוסו על חייו.

מיער יהדות פולין יוצאת דרך דרומה לכיוון חוות הר הרוח, לאתרים שלא קשורים דווקא לזכרון השואה

צילום: ד"ר אבישי טייכר

חוות הר הרוח

החווה נוסדה על ידי משפחת הימלפרב (סב המשפחה היה החלבן השכונתי בילדותי...), ובה מגדלים עיזים, ומחלבן מפיקים יוגורטים וגבינות. נכון לעכשיו, החווה סגורה למבקרים, אך ייתכן שתיפתח בעתיד.

מסלול בית-תול

אם נמשיך מהחווה קילומטר מערבה, נגיע לחניון גדול, חניון החרובים, שצופה על מישור החוף (בימים טובים - מחדרה ועד אשקלון!) מגובה רב.

מכאן נוכל לצאת למסלול סיבובי של כקילומטר וחצי, סביב חורבת בית תול, שם שכן כפר ערבי שניטש ב-1948. משוכות צבר, חורבות בתים, טרסות ובורות מים, בנוף טיפוסי של הרי ירושלים. הרבה פריחה בסוף החורף ובתחילת האביב.

מכאן נוכל לחזור דרך חוות העיזים ולהמשיך ישר מערבה בחזרה לחניון יער הצבא האדום. בדרך נראה את האנדרטה לזכרם של חמשת חברי תנועת "גורדוניה", שעל שמם נקרא הקיבוץ מעלה החמישה.

יד השמונה
לא הרחק מהר הרוח, ליד נווה אילן, נמצא ישוב ייחודי, שמנציח את השואה: יד השמונה. הישוב הוקם על ידי נוצרים מפינלנד, לזכר שמונה יהודים שהוסגרו על ידי פינלנד לנאצים (רק אחד מהם שרד). פינלנד היתה בת בריתה של גרמניה הנאצית, ולא הסגירה את היהודים אזרחי פינלנד. אותם שמונה שהוסגרו היו אזרחי מדינות אחרות, והישוב הוקם לזכרם כאות לסליחה וידידות.

עוד יערות ואנדרטאות לשואה בתוך יערות:

יער המגיניםהוא יער גדול, קרוב יחסית למרכזי אוכלוסיה ולא מוכר - בין רמלה, לטרון ובית שמש, בפאתי הישוב כרמי יוסף. שפע רקפות ושפע אנדרטאות, ביניהן אנדרטה לזכר הבריגדה היהודית, היחידה של מתנדבי הישוב היהודי לצבא הבריטי במלחמת העולם השניה, ואנדרטת "משבר לתקווה", לזכר מאות ניצולי השואה שנפלו במלחמת העצמאות

צילום: ד"ר אבישי טייכר

אנדרטה ויער יהדות צרפת - ניטע לזכר 80 אלף יהודי צרפת שניספו בשואה, בחבל עדולם, ליד הישובים אביעזר ורוגלית - כולל קיר עם שמות כל הנספים

צילום: ד"ר אבישי טייכר

יער זגלמביה - לזכר יהודי חבל זגלמביה בפולין. חלק ממתחם היערות של בן שמן, כולל אמפיתאטרון להנצחה ולטקסי זכרון
ביער בן שמן נחנכה לאחרונה אנדרטה לזכר שואת יהודי לוב
ממש קרוב ליער יהדות פולין, בקיבוץ מעלה החמישה, הוצב פסל לזכר לוחמי גטו ורשה

צילום:דודי הולצמן

האם אתם מכירים את "יום הוטרנים"או את "יום הניצחון"?
בארץ הוא מוכר בעיקר אצל יוצאי חבר המדינות ונחגג ב-9 במאי, כפי שחוגגים ברוסיה. בשאר מדינות מערב אירופה, מציינים אותו ב-8 במאי, וכל זה לכבוד נצחון בעלות הברית על הנאצים בתום מלחמת העולם השניה.

בארץ, יום הנצחון היה יום של עצב, בו התגלו המימדים האיומים של השואה, ולכן לא נהגו לציין אותו עד ל-20 השנה האחרונות.

מאז הגעתם של עולים רבים ממדינות חבר העמים, מציינים אותו יותר ויותר, בתהלוכות בהן עונדים הצועדים מדליות מהצבא האדום, ואף הוסיפו ובנו פסלים ואנדרטאות לציון הניצחון הזה. יש אפילו רעיון להפוך אותו לחג רשמי

האנדרטה הבולטת ביותר לזכר הנצחון נמצאת בנתניה, עיר שמאכלסת עשרות אלפים מיוצאי ברית המועצות לשעבר. עיריית נתניה מקיימת מדי פעם אירועים ביום הנצחון.

היות שנתניה התברכה בעשרות פסלי חוצות מרהיבים, וכמובן בחוף ים מקסים, זו ההזדמנות לטיול עירוני, כמעט בכל מזג אויר, בעקבות פיסול החוצות בעיר היפה שזוכה לדימוי לא מוצדק.

מתחם יד לבנים

הריכוז הבולט ביותר של פיסול חוצות נמצא במתחם יד לבנים, סמוך לחוף הים. האנדרטה הבולטת ביותר היא זו שנחנכה ב-2012 לזכר נצחון הצבא האדום, שעוצבה על ידי האומן חן וינקלר והפסל הרוסי סאלוואט שרבקוב.

צילום:דודי הולצמן

אל האנדרטה מגיעים ממזרח, דרך רחבה גדולה, אל תוך מסלול קצר, בתוך "בונקר", ובו דמויות שמתארות את אימי מלחמת העולם השניה והשואה. ממנה יוצאים אל שתי כנפי אבן ענקיות ולבנות, המסמלות את הטוב והתקווה, ומשקיפות על הטיילת הנהדרת של נתניה. האנדרטה משולטת מכמה שפות ויש בה עמדות אורקוליות לשמיעת הסברים.

האנדרטה נחנכה במעמד ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה.

צילום:דודי הולצמן

אך זהו לא הפסל היחיד במתחם. מדרום לו נמצא בית יד לבנים של נתניה, ולידו אנדרטה לזכר חללי חיל החימוש, המאומץ על ידי נתניה. באמפיתאטרון שבמתחם נערכים מדי שנה טקסי זכרון לחללי צה"ל.

צילום:דודי הולצמן

בגן שממזרח לאנדרטאות האלה, הוצב ב-2014 קרוןמקורי שבו הובלו יהודים למחנות ההשמדה בימי השואה.

צילום:דודי הולצמן

ליד הקרון נמצאת רצפת פסיפס של כנסיה ביזנטית שנמצאה בשכונת קרית נורדאו הסמוכה והועתקה לכאן, וגם אנדרטה לנפגעי פעולות האיבה (שנתניה סבלה מהן הרבה בתחילת שנות האלפיים) בעיצובו של חן וינקלר.

צילום:דודי הולצמן

צמוד למתחם, בפינה הרחובות שמחה ארליך ובן גוריון, נמצא פסל מיוחד במינו: הוא נוצר על ידי האמן יגאל תומרקין על בסיס התמונה הידועה של רוברט קאפה ממלחמת האזרחים בספרד "מותו של חייל לויאליסט".

צילום:דודי הולצמן

הפסל נתרם על ידי זלמן זלצמן שהתנדב לבריגדות הבינלאומיות שלחמו בספרד בשנות ה-30

לאורך הטיילת

לאחר שהתרשמנו מהמתחם הגדול והמלא בפסלים ואנדרטאות, נשים פעמינו אל הטיילת של נתניה, שנקראת על שמו של ראש העיריה הראשון ומייסד העיר, עובד בן עמי.

לנתניה חוף ים מדהים (יותר יפה משל תל אביב, לדעתי), ובשנים האחרונות השקיעה העיריה מאמצים וכספים בטיילת הארוכה שמעליו. כל החוף הדרומי זרוע בפסלים של האומן רוסלן סרגייב, צבעוניים, מקומרים ויפים, עשויים מקרמיקה ממוחזרת, ומזכירים את היצירות הידועות של האומן הקטלוני גאודי, בעיקר אלו שבפארק Guell בברצלונה. עם הזמן, היצירות האלו הפכו ל"סמל מסחרי"של העיר נתניה. הטיילת ממשיכה עד למלון "כרמל", ובדרך אפשר גם לצעוד צעידה ספורטיבית, לרכב על אופניים, לרדת לחוף הים ולהתרשם מיצירות אומנות נוספות.

צילום:דודי הולצמן

בחלק הדרומי, באחת הכיכרות של הטיילת, נמצאת אנדרטה לזכר ספינה המעפילים "פנצ'ו" - ספינת מעפילים שהפליגה מסלובקיה אל הים השחור וממנו אל הים התיכון ב-1940. הספינה סבלה ממחסור בדלק ומים, ונתקעה על אי בודד ביוון. האיטלקים, ששלטו ביוון, חילצו את המעפילים והעבירו אותם למעצר ברודוס. ב-1943 הם הועברו מרודוס למעצר בדרום איטליה, וכך ניצלו מגורלם המר של יהודי רודוס שנשלחו להשמדה. כאשר שוחררה דרום איטליה, הופתעו למצוא שם את המעפילים. ב-2008 נחנכה אנדרטה לציון המאורע, בשיתוף שגריר איטליה.

צילום:ד"ר אבישי טייכר

ליד הירידה לחוף הארגמן יש פסל מרשים של שחף, צופה על הים

בסמוך, ליד חוף הארגמן, על הטיילת יש שביל ומצפור מוקדש לדב-ברי הררי, בן העיר נתניה. דב היה מפקד גדוד שנפל ב-2010 בחילופי אש עם כוחות צבא לבנון ברכס מנרה.

צילום:דודי הולצמן

את האנדרטה יצר האמן חן וינקלר, והיא משלבת קטעים מדבריו מדברי אחרים שאהב.

נמשיך עוד צפונה לכיוון מלון כרמל. ליד המלון נראה את "פסלי המשפחה"של הפסלת עופרה פוזיילוב, ואת העמוד לזכרו של עובד בן-עמי, מייסד העיר.

צילום:דודי הולצמן

בכיכר הסמוכה למלון מוצג פסל "עיר השמש"לזכרו של בנימין מטלון, מראשוני העיר. הפסל נבנה באיטליה על ידי לוציאנה, אשתו של מטלון, והובא לארץ במבצע מסובך - מדובר בעיגול מתכת ענקי עם תבליטים שזוהרים בשמש

צילום:דודי הולצמן

כיכר העצמאות

נמשיך (ברגל או ברכב) צפונה עד לכיכר העצמאות, אחד המוקדים ההומים והמרכזיים של העיר. השפה הצרפתית (והרוסית) נשמעות מכל עבר, בתי קפה, מסעדות וגם המלון הישן שהיה בכיכר חידש את פניו.

הכיכר מתחילה במדרחוב בקצה רחוב הרצל, ובו מוצגים פסלי המנגנים (כלייזמרים) של האומן לב סגל, מקדמים את פני הבאים לכיכר ולבתי הקפה שבה.

צילום:דרור אבי

בהמשך, בכיכר עצמה נחנך מתחם אינראקטיבי ובו מזרקה מנגנת

כאן מתקיימים קונצרטים, תערוכות ואירועים רבי משתתפים.

בחלק הקרוב לטיילת בכיכר נמצאת "אנדרטת הלוחם" - אנדרטת זיכרון לבני נתניה שנפלו במערכות ישראל. האנדרטה מורכבת מעמוד זיכרון ולידו קיר ארוך שעליו תבליט, מעשה ידי הפסל משה ציפר, ונבנתה ב-1960, כשכל מתחם יד לבנים עוד לא נבנה.

צילום:דודי הולצמן

לידה יש שלט זיכרון ל"העפלת אף-על-פי", ספינות המעפילים שארגן אצ"ל עוד לפני מלחמת העולם השניה, ולידו מזרקה מרשימה הצופה לים: מזרקת החבצלת שנבנתה על ידי יצחק שמואלי (המזרקה היתה בעבר במרכז הכיכר, והחבצלת היא סמלה של העיר נתניה). מכאןיוצאות טיילות מרהיבות, צפונה ודרומה, מעל המצוק לאורך חוף הים.

צילום:דודי הולצמן

אם נפנה צפונה נראה את הפסל "כנר על הגג", גם הוא של הפסל לב סגל (צמוד לרחוב המעפילים). לידו הגלריה העירונית של נתניה.

צילום:ד"ר אבישי טייכר

עוד פסלים ברחבי העיר (וזו רק רשימה חלקית...)

אנדרטת אלכסנדרוני

לא הרחק ממתחם יד לבנים, נמצאת האנדרטה לזכר חללי חטיבת אלכסנדרוני. החטיבה הוקמה במלחמת העצמאות ורוב מגוייסיה היו בני השרון. החטיבה לחמה באיזור השרון, בקרבות הקשים - ראש העין, כפר סבא, טירה, גאולים, מבצר קאקון ועד מורדות הכרמל. סביב לאנדרטה גן יפה המטופח על ידי ילדי בית הספר אילן רמון. את האנדרטה עיצבו סול בסקין ויהודה יהב

צילום:דודי הולצמן

פסלי הספורט

נתניה מיתגה את עצמה בשנים האחרונות כ"עיר הספורט" - איצטדיון, מסלולי אופניים, מכון וינגייט ועוד - כל אלו הם חלק מהעיר וסביבתה. הפסלים בעיצובה של מאירה לזניק-פריימן, וגם של אומנים אחרים. הם פזורים לאורך השדרות בעיר, ליד איזורי התעשייה ובדרכים המובילות לחוף הים. המקומות הטובים לצפות בהם הם שדרות בן גוריון ושדרות דגניה.

צילום:ד"ר אבישי טייכר. הפסל: דוד גרשטיין

שלום עליכם

בשדרות בן-גוריון, בכניסה לשמורת האירוסיםהמפורסמת של נתניה יש פסל מתכת יפה של אירוסים. כדאי לבקר בשמורה בעיקר בפברואר (עדיף לא בשבת). מכאן נפנה לרחוב שלום עליכם, על שם סופר האידיש הדגול. בצד ימין הפסל "אנרגיה של אש"של הפסלת גניה גנדלמן, מסלע ורוד ענק. הכביש ממשיך לכיוון איזור התעשייה החדש. בפינת שדרות בן-צבי נמצא פסל גדול ויפה של שלום עליכם, רוכב על עז (חית בית אהובה ונפוצה בסיפוריו) ומנופף בכובעו. הפסל הוא מעשה ידיו של לב סגל, שיצר גם את פסלי הכליזמרים.

צילום:דודי הולצמן

איזורי תעשיה

לא רק הטיילת ואיזורי המגורים זכו לפסלי חוצות - אלא גם איזורי התעשיה. באיזור התעשיה הישן, בין מוסכים, בתי מאפה וחנויות חומרי בניה, ניצב לו פסל מיוחד, גם הוא של האומן חן וינקלר - האריה השואג. זוהי מחווה לסבו של חן וינקלרשהיה בין הסתתים שיצרו את פסל האריה בתל חי.

צילום:דודי הולצמן

באיזור התעשייה החדש, בין האיצטדיון למשרדי ההייטק ומרכזי הקניות יש גן שעשועים ובו פסל דמוי ציפור ענקית שעוצב על ידי רוסלאן סרגייב, האומן שיצר גם את פסלי הטיילת. מוזר למקם גן שעשועים באישור תעשיה, אך התוצאה בהחלט יפה

מידע נוסף

על יער הצבא האדום ועוד אנדרטאות לזכר השואה כתבתי בפוסט הקודם שלי
לפני כמה שנים כתבתי פוסט על טיול חורף בנתניה וחוף השרון
האתר של האומן רוסלאן סרגייב וגלרית פסלים
האתר של האומן חן וינקלר
מסלול שכתב עמית מנדלסון על הטיילות בנתניה
הפסל "מותו של חייל לויאליסט"נעשה על פי התמונה של רוברט קאפה, איש מיוחד, צבעוני ורב מעללים, אחד מצלמי העיתונות הטובים שהיו אי פעם (והוא גם יהודי שביקר וצילם בארץ)

צילום:דודי הולצמן

צילום:דודי הולצמן

סרטון על הפסלים של רוסלאן סרגייב בטיילת של נתניה

הערה: לצערי הרב, בחלק מהפסלים, אין אפשרות לדעת מי היוצר. גם כשפניתי לעיריית נתניה לא הצלחתי לקבל את המידע. אנא קבלו בהבנה, ואם למישהו יש מידע כזה, אשמח להוסיף

צילום: Moataz1997

אבו גוש מזוהה אצל המטייל הישראלי, בדרך כלל, עם חומוס. ולא בכדי: שפע המסעדות שבישוב המפורסם - נודעות בחומוס שלהן, ואף הגיעו לספר השיאים של גינס עם מנת החומוס הגדולה ביותר.

כבר כתבתי על כך שחג השבועות הוא בעצם חג החומוס ולא (רק) חג מתן תורה /קציר /ביכורים /פשטידות /גבינות.

צילום: Paul Gauyette

לכבוד עונת הקציר וחג השבועות המתקרב, כדאי להכיר עוד אתרים סביב אבו גוש, שיתחברו גם הם לחג.

אמנם, רוב האתרים הם אתרים נוצריים כיום, אך לא נשכח גם את הנקודה היהודית.

בעקבות ארון הברית

נחזור לאירוע הראשון בתנ"ך שקרה בחג השבועות: מתן תורה. משה קיבל את הלוחות (שנכתבו באצבע אלוהים), שבר אותם ויצר לו חדשים. ללוחות החדשים (ולשברי הלוחות הישנים) נבנה ארון הברית (על ידי האמן בצלאל). הארון ליווה את בני ישראל במסעותיהם במדבר, עבר את הירדן, ורק עם הקמת בית המקדש - קיבל את מקומו הקבוע בקודש הקודשים.

עד שהגיע ליעדו, הארון עבר ממקום למקום - שילה, בית אל ועוד.... עד שנפל בשבי הפלישתים.

השהות אצל הפלישתים גרמה להם מגפות ומכות, עד שהם החליטו לוותר עליו, ואנשי הישוב קרית יערים, בנחלת שבט יהודה, העלו אותו אליהם:

"וַיִּשְׁלְחוּ, מַלְאָכִים, אֶל-יוֹשְׁבֵי קִרְיַת-יְעָרִים, לֵאמֹר: הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים, אֶת-אֲרוֹן ה'--רְדוּ, הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם; וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים, וַיַּעֲלוּ אֶת-אֲרוֹן ה', וַיָּבִאוּ אֹתוֹ, אֶל-בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה; וְאֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ, לִשְׁמֹר אֶת-אֲרוֹן ה'; וַיְהִי, מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים, וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים, וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה; וַיִּנָּהוּ כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי ה'" (שמואל א', פרק ו' 21, פרק ז' 1-2)

מכאן העלה דוד המלך את הארון לירושלים, וכאשר נבנה המקדש - הוא עבר לשכון בקודש הקודשים

מה עלה בגורלו של הארון מאז חורבן בית המקדש? על כך נכתבו אינספור ספרים וצולמו לא מעט סרטים - ומי שמתעניין יוכל לראות כמה דברים מעניינים במאמר הזה.

הארון היה חשוב לנוצרים, והם זיהו את מקום חנייתו, קרית יערים, במקום בו קיים היום הכפר אבו-גוש

כנסיית ארון הברית

בתקופה הביזנטית נבנתה כנסיה באתר קרית יערים, וכשנחרבה - נבנתה חדשה תחתיה, עד שזו נחרבה גם היא, במאה העשירית.

הצלבנים (וליתר דיוק: נזירי מסדר ההוספיטלרים) החליט לבנות כנסיה במקום מרוחק מעט יותר (ראו בהמשך), ומיקום הכנסיה המקורית של קרית יערים נשכח, עד למאה ה-19, אז זוהה המקום מחדש ושרידי הכנסיות נמצאו.

צילום: Ori

הכנסיה של היום היא מודרנית (יחסית...) ונבנתה ביוזמת נזירות צרפתיות, בתחילת המאה ה-20.

לכנסיה יש גן נרחב, ופסל של דוד המלך, לציון העובדה שהוא זה שהעלה את הארון מכאן:

"וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, מִבַּעֲלֵי, יְהוּדָה--לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם, אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר-נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה'צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים, עָלָיו. וַיַּרְכִּבוּ אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, אֶל-עֲגָלָה חֲדָשָׁה, וַיִּשָּׂאֻהוּ, מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה" (שמואל ב', פרק ו' 2-3)

אם תרצו, זהו עוד חיבור (גם אם במקום נמצאת היום כנסיה) לחג השבועות, שהוא גם יום הולדתו ופטירתו של דוד המלך.

איך מגיעים? הכנסיה נמצאת בחלקו המערבי של הישוב, ברחוב נוטרדאם, ליד הישוב החרדי הקטן קרית יערים (טלז-סטון)

צילום: ד"ר אבישי טייכר

המנזר הבנדיקטיני

במאה ה-12, החליטו הצלבנים ששלטו בארץ, שקרית יערים היא אמאוס, בה נפגש ישו עם שניים משליחיו אחרי שקם לתחיה, והקימו במקום כנסיה של מסדר ההוספיטלרים, מעל מעיין שנובע בתוך מערה (קריפטה). מאוחר יותר, זוהה המקום עם ענתות, מקום הולדתו של ירמיהו. בוא נגיד שזיהוי מדוייק של מקומות לא היה הצד החזק שלהם...

הכנסיה ננטשה, אך לא נהרסה, ובמאה ה-19 הגיעו למקום נזירים מהמסדר הבנדיקטיני, חשפו את המעיין, שיפצו וניקו - וב-1901 נחנכה הכנסיה מחדש, וסביבה גן גדול ויפה. מאז, הם רכשו עוד שטחים, גידלו זיתים וגפנים, ונוצר מתחם גדול ויפה.

צילום: Ori

צילום: Berthold Werner צילום: Anna Levinson

הנזירים הבנדיקטינים מסבירי פנים ויחסם למבקרים יהודיים נהדר. אפשר לבקר שם בחג המולד (כאן, למשל, על ביקור מצולם מקסים של הצלם ברוך גיאן.

בגן המנזר מונצח ז'אן-מארי (אהרון) לוסטיז'ה (לוסטיג), יהודי-צרפתי שהמיר את דתו בזמן השואה, ניצל והגיע לדרגה גבוהה בכנסיה הקתולית, תוך שהוא רואה את עצמו גם כיהודי.

במנזר שומרו ציורי קיר (פרסקאות) מימי הביניים.

בין הנזירים במקום ידוע ומוכר הנזיר אוליביה החביב, נזיר צרפתי דובר עברית משובחת ושפתו קולחת, והוא מסביר בחפץ לב על המקום, תוך שימוש בסלנג צבאי ובהומור.

איך מגיעים? המנזר נמצא במרכז הישוב, לא רחוק מהמסגד, ברחוב מוחמד רשיד

קצת היסטוריה

הכפר אבו-גוש עצמו קם במאה ה-16-17, על ידי מהגרים מהקווקז, והם אפילו רואים בשם הישוב עדות לכך - אבו-גוש כשיבוש של "אינגוש", מקום (וגם קבוצה אתנית) בקווקז.

במשך שנים שלט הכפר על הדרך לירושלים וגבה "דמי מעבר"מהעוברים בדרך, עד אמצע המאה ה-19.

על השורשים הצ'צ'נים-אינגושטים של הכפר, במאמר המצויין של יהודה זיו

מלחמת העצמאות

בניגוד לרוב הכפרים סביב ירושלים, שהיו עוינים ליהודים, שמר אבו-גוש על ניטרליות, ואף אפשר ללוחמי הפלמ"ח לנוח ולטפל בפצועים במבנה כנסיית קריית-יערים. מסיבה זו, התושבים לא גורשו (ואלו שגורשו הוחזרו, בעקבות התגייסות של אנשי ציבור משמאל ומימין). מאז, הפך הכפר לסמל לדו-קיום ויחסים טובים בין יהודים וערבים. אחד מאנשי הכפר אף היה חבר במחתרת לח"י, והחביא את גאולה כהן לאחר שהוברחה מבית החולים הבריטי בירושלים.

מסגד

בשנים האחרונות, תושבי הכפר גילו מחדש את השורשים הקווקזיים, בעיקר הצ'צ'ניים. ב-2014 נחנך באבו-גוש מסגד חדש, ענקי, השני בגודלו בארץ, שמומן ברבו בידי ממשל צ'צ'ניה.

אפשר לבקר במסגד שנראה למרחוק, על ארבעת צריחיו - שלא בשעות התפילה.

צילום: M_ranbar

בין חומוס לפסטיבל

בגלל מערכת היחסים הטובה בין יהודים וערבים, הפך אבו-גוש למוקד מסעדות גדול. עשרות (אם לא יותר) חומוסיות, מסעדות, מאפיות פיתות, קונדיטוריות וחנויות רבות משרתות רבבות מבקרים, וגם בימים שמזרח ירושלים מתוחה, וכבישי הגליל והמשולש עוינים - באבו גוש תמיד נעים ולבבי. מדי שבת משתרך תור ענק של מכוניות בכניסה לכפר. מסיבה זו, עדיף לא להגיע בשבת, אם אפשר.

כל שנה, סביב חג השבועות, חוגגים באבו-גוש וכנסיותיה פסטיבל למוזיקה קאמרית.

הפסטיבל מושך מבקרים רבים, וכדאי להגיע מוקדם ולהתאזר בסבלנות. אני מקווה שהמחלף החדש בכניסה המערבית לכפר שנחנך בסוף מרץ 2015 (מכיוון נווה אילן) יפתור את בעיות התנועה הקשות.

ומה מסביב לאבו גוש?

קרית יערים
בצמוד לאבו-גוש נמצאת שכונה חרדית קטנה של ישיבת טלז, בעלת שני שמות: קרית יערים (על שם האתר המקראי), וגם טלז-סטון, על שם הישיבה ועל שם נדבן אמריקני בשם ארווינג סטון.

סטון הוא גם שמו הבדוי של האלוף דוד מרכוס: קצין צבא אמריקאי-יהודי שבא לעזור למדינת ישראל במלחמת העצמאות. בגלל האיסור שהטילה ממשלת ארצות הברית על עזרה במלחמה, הוא הזדהה כ"מיקי סטון". הוא נהרג ביוני 1948 בשוגג, באבו גוש. אנדרטה לזכרו נמצאת בלב הישוב קרית יערים (סגור לכניסה ברכב בשבת). ב-1966 אף הופק סרט לזכרו, בשם "הטל צל ענק".

צילום:ד"ר אבישי טייכר

עין ראפה ועין נקובא
מדרום לכביש מס' 1, יש עוד שני כפרים ערביים קטנים: עין ראפה, שתושביו ברחו במלחמת העצמאות ושבו למקומם, ועין נקובא, שבמקור שכן ליד אבו גוש. תושביו הועברו למקום הנוכחי, ועל מקום הישוב הוקם המושב "בית נקופה". הכפרים קטנים, ותופעת המסעדות והחומוס כמקור פרנסה נמצא רק בחיתוליו.

עין חמד

חג השבועות הוא גם חג המים, למי שזוכר. ליד מחלף חמד שוכן גן לאומי בשם עין חמד, ובו מבצר צלבני מהמאה ה-12 ומעיין. המעיין יבש, והמים הזורמים בפלגים הם ממקור חיצוני. זהו גן לאומי יפה ואתר מומלץ לפיקניקים.

צילום: Bukoved

הר הרוח

על הר הרוח ואתריו כתבתי בפוסט על אנדרטאות לשואה. אבל אם בחג השבועות עסקינן, ואי אפשר ללא קצת דברי חלב, כדאי לבקר בחוות הר הרוחשבה מגדלים עיזים ומייצרים גבינות מצוינות (ולא זולות). החווה נוסדה על ידי משפחת הימלפרב (סב המשפחה היה החלבן השכונתי בילדותי...), ובה מגדלים עיזים, ומחלבן מפיקים יוגורטים וגבינות. מומלץ מאוד לילדים, וגם טעים מאוד. אפשר להצטייד בסלסלות לפיקניק וכמובן לרכוש מתנובת המחלבה, וכדאי לברר קודםאם המחלבה פתוחה.

על רכס הר הרוח שוכן הישוב נטף, ולידו מסלול מומלץ (ולא קל) לעין כפירה ונחל כפירה

אוכל, קדימה אוכל
פרט לאבו גוש על שלל מסעדותיה, יש עוד מקומות שאפשר לאכול בהםבסביבה

ועוד לחג השבועות ולסביבה הקרובה:

מה קשור, טיציאן, חסמבה, מוני מושונוב וחומוס? זו לא התחלה של בדיחה. כל אלו קשורים לעיר רמלה, בה נטייל היום.עד לפני כמה שנים, עצם המחשבה על טיול ברמלה (ליום שלם) הרימה גבות לא מעטות. בשנים האחרונות, בעקבות פעילות נמרצת של העיריה ומוזיאון, הפכה רמלה לאתר טיולים קרוב ומפתיע, וכמובן מעניין וטעים.
ומה בכל זאת התשובה? אז ברמלה גדלה שלישיית "מה קשור", וגם מוני מושונוב; זו העיר בה צולמה סצנת הסירות המפורסמת של הסרט "חסמבה ונערי ההפקר", זו עיר בה אפשר לאכול חומוס טעים וגם - המקום היחיד בארץ בו מוצגת תמונה מקורית של האומן טיציאן.

רמלה היא עדיין עיר "מחוספסת": לא מעט איזורים שמשוועים ליד שתנקה ותתחזק אותם, לצד אתרים יפים ומתוחזקים היטב. אני מאמין שככל שיעבור עוד זמן, המצב ילך וישתפר.

בסוף הפוסט - קישור לשעות הפתיחה של האתרים

סקירה היסטורית קצרה
רמלה היא העיר היחידה שיסדו המוסלמים בארץ, במאה השמינית, ואף שימשה כבירת הארץ. היא מוקמה בצומת דרכים חשוב בין יפו, ירושלים, עזה והצפון. בעיר גרו מוסלמים, נוצרים, יהודים מכל הסוגים וגם שומרונים. התפתחה בה תעשיית צביעה ואריגה, והיא היתה עיר משגשגת במשך שנים. רמלה עברה כיבוש צלבני, ממלוכי ועותמאני, וב-1799 אף נשלטה לזמן קצר על ידי צבא נפוליאון.
במאה ה-20 החלה העיר להתפתח, כעיר ערבית גדולה למדי, עד 1948. בשנה זו, במלחמת העצמאות, נכבשה העיר ב"מבצע דני". רוב תושביה הערבים גורשו בעקבות הקרבות, והיא הפכה לעיר יהודית ברובה.
בין העולים שהגיעו לעיר, היו לא מעט מיוצאי בולגריה, אך גם ממרוקו, טוניסיה, הודו, מצרים ועוד ארצות. בעשורים האחרונים נקלטו בעיר אלפי עולים מברית המועצות לשעבר.
בשנות השבעים היתה העיר מוקד למועדונים ודיסקוטקים, ביניהם "קליפסו"המפורסם, בו החלו זמרים רבים את הקריירה שלהם.
תחרות מצד העיר מודיעין, רחובות ועוד ערים שנראו "אטרקטיביות"יותר, גרמה לכך שהעיר הפכה עניה יותר ויותר, וחלקים מהעיר העתיקה נראו הרוסים ורעועים.

בעשור האחרון, החלו פרנסי העיר לגלות את האוצרות שבעיר - כנסיות, מסגד, שוק תוסס ושפע אתרים עתיקים נוספים. מרכז העיר העתיק עובר שיקום איטי, אך מוצלח. בנוסף, נבנתה שכונה של רבי קומות בפאתי העיר שנועדה למשוך אוכלוסיה חזקה יותר.

מוזיאון
נתחיל את הטיול במגרש החניה שבין הקניון למסגד. בימי רביעי מתקיים בסמוך שוק רמלה לוד המקורי והאמיתי (בכל המקומות האחרים בארץ מדובר בחיקוי חיוור). אך גם בימים בהם השוק לא פעיל, שווה בהחלט לבקר.
לידו נמצא מוזיאון רמלהמוזיאון קטן ויפה, שחלקו מוקדש לתולדות העיר, וחלקו - משמש כבית יד לבנים, לזכר נופלי העיר רמלה.

צילום:דודי הולצמן

לא הרחק מהמוזיאון נמצא המסגד של העיר.

המסגד
המסגד של רמלה הוא מסגד מיוחד - במקור הוא נבנה על ידי הצלבנים ככנסיה גדולה על שם יוחנן המטביל, במהא ה-12. כאשר המוסלמים כבשו מחדש את רמלה במאה ה-12 הם הסבו אותו למסגד, אך אפשר לראות את המבנה דמוי-הכנסיה שלו - אפסיס, שורות עמודים וכיוון מזרח מערב, ולא פונה למכה. המוסלמים הוסיפו את ה"מחראב" (השקע לכיוון מכה ואת דוכן ההטפה ("מנבר") מאוחר יותר.
אפשר לבקר במקום ללא חשש (כמובן, לא בשעות התפילה).

צילום:אורי

שוק רמלה הקבוע
משם נמשיך לכיוון השוק הקבוע (פועל כל השבוע פרט לשבת). השוק עבר שיפוץ, הוא מקורה ומסודר, ואף בו מתקיימים סיורי טעימות ויש כרטיס טעימות בדוכנים (אפשר לקנות במוזיאון העיר). יש בו ירקות בלדי, תבלינים הודיים ואתיופיים, דוכני בורקס, ופינות שקשוקה ומלבי, וכמובן סנדביצ'ים טוניסאיים.

צילום:דודי הולצמן

בנוסף - כל מגוון הסחורה שיש בכל שוק רגיל. שמו הרשמי של הרחוב הוא ז'בוטינסקי, אבל כל אחד יודע איפה השוק. מחנה-יהודה - מאחוריך!

צילום:דודי הולצמן

מהשוק אל המנזר היווני
מהשוק ניכנס לתוך העיר העתיקה, שנמצאת ממערב לו. רחובות צרים, לא מתוחזקים במיוחד, יחברו אותנו אל המדרחוב שנקרא "קהילת דטרויט"על שם הקהילה שתרמה ואימצה את רמלה.
במדרחוב נמצא אחד המוסדות הקולינריים החשובים בעיר - חומוס חליל, שנחשב לאחת מעשר החומוסיות הטובות בארץ. בשבתות משתרך תור ארוך של ממתינים למקום ישיבה או לקופסת חומוס לקחת הביתה. מעט מדרום, יש חנות קטנה וצנועה ובה כנאפה מצוינת (ממתקי שאהין).
אך המבנה החשוב ביותר הוא המתחם של המנזר היווני-אורתודוכסי: מן הרחוב ניכנס לחצר שקטה, קרירה ונעימה, שיראה לנו כמו פיסה קטנה של יוון בתוך רמלה. בכניסה נבחין בדמותו של אביר רוכב על סוס ונלחם בדרקון. זהו ג'ורג'הקדוש, פטרונה של העיר לוד (אבל גם של אנגליה, ברצלונה ועוד ערים רבות בעולם). מתוך החצר נבחין בשער, שאפשר להיכנס אליו רק אם מתכופפים. השער יוליך אותנו לכנסיה עצמה.

צילום:דודי הולצמן

הכנסיה, מקושטת באיקונות מוזהבים וקירותיה צבועים בשלל צבעים ומנורות רבות מאירות אותה. היא משרתת את הקהילה האורתודוכסית בעיר.

צילום:דודי הולצמן

נפוליאון וטיציאן בכנסיה הפרנציסקנית

מרחוב קהילת דטרויט נלך ברחוב המסדר הפרנציסקני לכיוון מערב.

מימיננו הצריח הגבוה של הכנסיה. נפנה ימינה ברחוב ביאליק ומייד שוב ימינה, אל הכנסיה.

הצלבנים זיהו את רמלה כ"רמה", העיר שממנה הגיע יוסף הרמתי, תלמידו של ישו שנתן לו את קברו ויחד עם נקדימון הוריד אותו מהצלב (כמובן שהעיר רמה לא היתה כאן, הצלבנים לא היו ממש חזקים בזיהוי מקומות). הפרנציסקנים (שמונו בידי האפיפיור כשומרי ארץ הקודש) קיבלו את המקום, והקימו בו אכסניה ומנזר לזכר יוסף ונקדימון. ב-1799 ביקר כאן נפוליון ולן באכסניה. לפנות בוקר הוא התעורר בבהלה מקריאת המואזין. על פי האגדה הוא התרגז, שלף אקדח וירה במואזין למוות.

במאה ה-19 הורחב המנזר והוקמה בו כנסיה יפה, שנקראת גם היא על שם יוסף ונקדימון, וגם בשם "טרה סנטה", על שם משמר ארץ הקודש הפרנציסקני.

צילום:תומר א.

זו כנסיה מרשימה ויפה, ואפשר בהחלט לבקר בה. העיר מדריד לקחה את הכנסיה תחת חסותה, ותרמה לה פסלים של נקדימון ויוסף, וגם - ציור מקורי של האמן טיציאן - ההורדה מהצלב. הציור תלוי באפסיס של הכנסיה. הוא לא עבר תיקונים ושימור כמו ציורים במוזיאונים בעולם, ולכן הוא נראה מעט כהה ועמום. הויטראז'ים של הכנסיה מתארים גם הם את ההורדה מהצלב.

צילום:דודי הולצמן

המגדל הלבן

נמשיך מהעיר העתיקה מערבה, דרך רחוב עדס שפיק (מראשי יהדות עיראק שנתלה על ידי השלטונות שם ב-1948 בעוון קשרים עם ישראל) , לכיוון רחוב דני מס (מפקד הל"ה שעל שמו נקרא מבצע דני לכיבוש לוד ורמלה).

בשטח נרחב ופתוח בולט בגובהו מגדל עתיק וגבוה, הוא "המגדל הלבן".

בשטח שמדרום לו היה מסגד עתיק בשם המסגד הלבן, ומתחתיו מאגרי מים גדולים. המסגד נחרב ברעידות האדמה הגדולות במאה ה-11, ולא נבנה מחדש. המגדל שלידו נבנה ב-1318, על ידי הממלוכים. אפשר לעלות עליו (111 מדרגות) ולצפות ממנו על כל העיר, ועד הרי יהודה. המסגד החרב ומאגרי המים אינם פתוחים (בינתיים) לביקור.

צילום:דודי הולצמן

צילום:ד"ר אבישי טייכר

הבריכה של חסמבה
מעט מצפון לרחוב הרצל (ברחוב ההגנה), נמצא מאגר מים שנבנה במאה השמינית, בימי החליף הארון אלרשיד (יש בבריכה כתובת שמנציחה את הבניה). הבריכה שרדה 1200 שנה ולא מעט רעידות אדמה - ועדיין קיימת. לרוב האנשים (טוב, אלו שמעל גיל 40) היא זכורה כמקום בו צולם חלק מהסרט "חסמבה ונערי ההפקר".

המאגר פתוח לביקור בתשלום

צילום:idobi

מחוץ למרכז העיר

אנדרטת אצ"ל

במלחמת העצמאות, ממש עם הכרזת המדינה, ביקש פיקוד ההגנה מכוחות אצ"ל לתקוף את העיר רמלה. בניגוד למקומות רבים בהם היו כוחות גרילה מקומיים ולא סדירים, ברמלה היו חיילי לגיון מאומנים ורבים, וכוחות פלסטיניים שנמלטו מאיזור צריפין. במשך מספר שבועות ניסו כוחות אצ"ל, מצויידים בנשק דל, לפשוט על רמלה, ועד להפוגה הראשונה (11 ביוני 1948) נפלו 53 לוחמים. גופות רבות נשארו בשטח, ונקברו רק ב-1952, ושלוש מהן זוהו רק ב-2011. זה היה הקרב הקשה ורב-הנפגעים ביותר של אצ"ל במלחמת העצמאות. רק ב-1992 נחנכה אנדרטה לזכרם, בכניסה המערבית לעיר

צילום:תומר א.

בית קברות - וגם קבר הארי פוטר
מצפון למרכז העיר שוכן אחד מבתי הקברות של האימפריה הבריטית. בצבא הבריטי נהגו לקבור את החיילים סמוך לאתרי הקרבות, בכל מקום בעולם. יש מחלקה מיוחדת שדואגת לשמר ולטפח את בתי הקברות בכל מקום, ואמנם בית הקברות שמור ומצוחצח.

צילום:ד"ר אבישי טייכר

קבורים בו חיילים בני כל הדתות ביחד, ובין הקברים בולט קברו של חייל שנהרג בארץ ושמו - הארי פוטר (ללא קשר לספרים ולסרטים).

מרכז העדה הקראית
היהדות הקראית מונה כיום כ-40 אלף אנשים בישראל, אחוז מזערי מהאוכלוסיה. אך בעבר כמעט ממחצית היהודים בעולם היו קראים!
היהדות הקראית מאמינה בתורה שבכתב ומקדשת את התנ"ך, אך שוללת את פרשנות חז"ל (תורה שבעל פה) שהתפתחה במשך הדורות. מסיבה זו, ישנם הבדלים גדולים באופן קיום המצוות על ידי הקראים. זהו הסבר קצר ביותר בנושא רחב מאוד, ולמי שרוצה להרחיב, יש שפע של חומר.
בין העולים לרמלה בשנות החמישים היו לא מעט קראים, והיא נבחרה לארח את המרכז העולמי - בית הדין, ספריה ומרכז קהילתי. בסמוך יש בית כנסת קראי, שאפשר לבקר בו ולעמוד על ההבדלים בינו לבין בית כנסת יהודי "רגיל" - המזוזה אחרת, התפילה על שטיחים ועוד
המרכז הקראי שוכן ברחוב קלאוזנר, לא הרחק ממרכז העיר

צילום:דודי הולצמן

מוזיאון משאיות

באיזור התעשיה של רמלה, ממוקם הסניף המרכזי של חברת התובלה "תעבורה". בחצר המקום יש תצוגה מרשימה של משאיות ישנות וחובבי כלי רכב עתיקים.

הביקור בחינם, רק תבקשו רשות מהשומר. נמצא ברחוב החזון 2

מפעלי נשר

מפעל המלט הענקי השוכן בפאתי רמלה הוקם ב-1950, כדי לספק את הצריכה הגדולה עם הגעת גלי העליה. הוא מוקם ברמלה בגלל קרבה לפסי הרכבת ולמחצבי חרסית ואבן גיר. המפעל הלך וגדל, עד שהוא נראה בלילה כחללית ענקית שנחתה על כדור הארץ. היות שמפעל נשר נחשב (בצדק או שלא) כמפעל מזהם, הוא פעיל בנושאים סביבתיים, תורם לשיקום יערות ואף מפעיל מרכז מבקרים.

בגלל חשיבות המפעל, נקרא המחלף שעל כביש 6 הסמוך בשם "מחלף נשרים". מדוע נשרים ולא נשר? על כך בהמשך.

מערת איילון
עם כל הכבוד לתהליכי יצור המלט, הדבר המרתק ביותר במפעל נשר נחשף באקראי, ולא פתוח לציבור, אבל הוא באמת מדהים.
בשנת 2006, במהלך החציבות באתר התגלה פתח של מנהרה. המנהרה הובילה למערך מחילות גדול באורך 2.5 קילומטר, שנוצרו על ידי מים שעלו, המיסו סלעים שמכילים גופרית. החומצה הגופרתית שנוצרה המיסה פתחה חללים ואגמים תת קרקעיים. בתוך העולם החשוך הזה נשמרה לחות גבוהה וחום קבוע של 30 מעלות. כאן התפתחו, במשך מיליוני שנים, בעלי חיים שלא היו מוכרים עד אז למדע. המערות תועדו, נאטמו, וחברת נשר שומרת עליהם. אין (עדיין) אפשרות לבקר במקום

אמת המים

אמת המים לרמלה נבנתה עם הקמתה של העיר (שהיתה, כזכור, עיר בירה של הארץ למשך זמן מה). המים הגיעו מנביעות באיזור גזר (שכבר לא נובעות כיום), והובלו באמה מרשימה מערבה אל העיר. ככל הנראה, השימוש באמה פסק אחרי רעידות האדמה שבמאה ה-11, וחלקים ממנה התגלו עם סלילת כביש 6, לפני כ-14 שנה. הגישה לאמה היא מתחנת הדלק בכביש 6, או בדרכי עפר מכיוון קיבוץ נען.

צילום:דודי הולצמן

אז מדוע "נשרים"ולא "נשר"

המחלף הגדול על כביש 6 נקרא "נשרים"כי הוא בין שני "נשרים": מפעלי נשר, ומושב "יד רמב"ם", על שם הרמב"םשהיה ידוע גם כ"נשר הגדול"

עוד מידע:

אתר העיריה והמוזיאוןובו שפע מידע על העיר
ברמלה קיים גם מרכז למורדת העדה האתיופית, בשם "מרכז טבגה", ע"ש הקצין יוסי טבגה, יוצא אתיופיה, שנהרג מיד עם תחילת האינתיפאדה השניה
רשימת מסעדות מומלצות וסיור קולינארי ברמלה
סקירה ארכיטקטוניתעל הקניון החדש ברמלה ועל שכונת האומנים
שעות פתיחה ומחירים של אתרי העיר
אפשר לסייר ברמלה בעזרת אפליקציהלמכשירי טלפון חכמים
ברמלה קיימת קהילה הודית-יהדית גדולה. מי שרוצה להנות ממטעמי המטבח ההודי ולקנות מוצרי מזון וממתקים, יכול לבקר ב"מהרג'ה"

צילום:דודי הולצמן

גלבוע - גאולוגיה ומים

העמק הלוהט שבין עפולה לבית שאן, הוא עמק חרוד, זכה לשפע גדול של אתרי טבע והיסטוריה. באקלים הלוהט, והיבש למדי, נובעים עשרות מעיינות. למי שתוהה - מנין כל המים האלה - התשובה היא בתחום הגאולוגיה - מים שיורדים בכל צפון השומרון (הגשום יחסית) מחלחלים ובוקעים למרגלות הגלבוע.

אפילו שמו של ההר, גלבוע - מעיד, אולי על התופעה - גל-בוע, כלומר גל של נביעות.

הקיץ הוא לא מקום נעים כאן: קרוב ל-40 מעלות, והשמש מתנהגת כאילו היא רוצה לרצוח אותך על הבוקר.

אלא אם כן - נמצאים בתוך המים (או המזגן).

למבקרים בחבל ארץ זה בקיץ - המים הם המפלט האולטימטיבי.

קצת היסטוריה והתיישבות

שילוב של חום ומים היה מאז ומתמיד אידאלי להתיישבות אדם ולחקלאות. לעמק חרוד יש היסטוריה ארוכה וענפה - ואלו רק כמה אירועים חשובים, ממש על קצה המזלג

צילום: dovie01

בית שאן היא עיר עם היסטוריה של יותר מ-3000 שנה, ושפע עתיקות מימי התנ"ך והתקופה הרומית והביזנטית, בתוך גן לאומי גדול ושווה.. חז"ל אפילו חשבו שבית שאן היא פתחו של גן עדן (האמורא ריש לקיש: "אם גן עדן בארץ ישראל הוא - בקעת בית שאן פתחו", בבלי עירובין, דף י"ט ע"א)
במעיין חרוד התכונן השופט המקראי גדעון למלחמה במדיינים, ו-2000 שנה מאוחר יותר נערך בו קרב מכריע בין הממלוכים למונגולים
החום והביצות גרמו לכך שהעמק היה מיושב בדלילות במאות השנים האחרונות. בשנות העשרים החלה התנועה הציונית ליישב את המקום באינטנסיביות: כאן קמו הקיבוץ (לא הקבוצה!) הראשון - עין חרוד, ובעקבותיו ישובים רבים שהפכו את העמק לתשבץ של שדות ובריכות דגים, קיבוצים ומושבים. רכבת העמקשחיברה את דמשק לחיפה עברה כאן, ותשוב לכאן בקרוב

מעיין יזרעאל
כביש 675 הוא "כביש התענ"כים"המחבר את מושבי האיזור ועוקף את עפולה מדרום. ממש ליד צומת יזרעאל יש מגרש חניה קטן, ולא רחוק ממנו - חורשת איקליפטוסים. נראה לא מרשים בהתחלה, אץ צעידה קלה תגלה בתוך החורשה בריכת מים. הבריכה הסתמכה בעבר על מעיין יזרעאל (שלא שופע מזה כמה שנים). כיום הבריכה ניזונה מניקבת מים, שנחצבה כדי להגביר את השפיעה (למעשה, מקורה מהזרמת מים של מקורות), ואפשר ללכת בה, עם פנסים ונעלים מותאמות למים.
היות שהמקום פתוח לכל, לעיתים הוא עמוס ולא מתוחזק, אך בימים שקטים יותר - ההנאה מובטחת.
ממעיין יזרעאל מוליך שביל (פחות מתאים לקיץ) אל תל יזרעאל. על התל היה בימי התנ"ך ארמון החורף של מלכי ישראל. כאן גרו אחאב ואיזבל, וכאן הדהדו מילותיו של אליהו הנביא "הרצחת וגם ירשת?"כשאחאב ואיזבל רצחו את נבות היזרעאלי וגזלו את כרמו.
שמו של המקום נשמר בכפר הערבי "זרעין", שנכבש אחרי קרבות קשים ב-1948. על התל אנדרטה לנופלים בקרב, ופסוקי תנ"ך משובצים על אבנים.
קיבוץ יזרעאל קם בסמוך, משמר את השם העתיק, ונבות נתן את שמו לצומת הסמוך.

צילום:אילנה שקולניק

מעיין חרוד
מתוך מערה קטנה בסלע נובע מעיין לא גדול, שזכה לתהילה היסטורית. זהו מעיין חרוד, הסמוך לישוב הקהילתי גדעונה.
על פי המסופר בספר שופטים, השופט גדעון שנלחם במדיינים אסף את הלוחמים ו"סינן"אותם על פי הדרך בה שתו מים - רק אלו ששתו כמו כלב, נבחרו. ההסבר - מי ששותה כך ומחזיק נשק בידו השניה - יותר "מוכן"לקרב.

"וַיּוֹרֶד אֶת-הָעָם אֶל-הַמָּיִם וַיֹּאמֶר ה'אֶל-גִּדְעוֹן כֹּל אֲשֶׁר-יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן-הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד וְכֹל אֲשֶׁר-יִכְרַע עַל-בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת: וַיְהִי מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל-פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל-בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם: וַיֹּאמֶר ה'אֶל-גִּדְעוֹן בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמְלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת-מִדְיָן בְּיָדֶךָ וְכָל-הָעָם יֵלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ" (שופטים ז 5-7)

במאה ה-13 היה המקום זירת קרבות בין הממלוכים והמונגולים (בערבית מקרה המקום "עין ג'אלות"), ובו נעצרו המונגולים בדהרה שלהם מערבה.

נדלג לראשית המאה ה-20: כאן התיישבו ראשוני עין חרוד ותל יוסף, ורק לאחר כמה שנים עברו למקום הישוב הקבוע מצפון לכביש 71. בית הקברות הישן של הקיבוצים עדיין קיים, סמוך למעיין.

גאולת אדמת העמק קשורה לדמותו של יהושע חנקין, גואל האדמות. הוא תכנן לגור כאן עם אשתו אולגה, אך הדבר לא עלה בידם. הם קבורים בתוך הבית (החצוב במערה ושביל מוליך לשם מן המעיין), ויש שם מוזיאון קטן לזכרם.

צילום:עופר קמחי

בסמוך, נמצאת גם אנדרטה לזכר הנופלים בני העמק.

בתחילת שנות החמישים נוסד כאן כפר עבודה בשם גדעונה, על שמו של השופט גדעון (כיום המקום הוא ישוב קהילתי).

המעיין הוא גן לאומיהיום, כולל חניון קמפינג (בתאום מראש), ותעלות ובריכות שכשוך. הגישה היא מכביש 71.

סחנה

הסחנה הוא אולי הפופולארי והידוע מבין אתרי המים בעמק המעיינות. ייחודו הוא בכך שמי המעיין שמזינים אותו הם חמימים : 28 מעלות כל השנה. המים מלוחים מעט. ולכן לא נוצלו לשתיה והשקיה. שמו של המעיין סחנה מגיע מערבית ומשמעותו "חום" (גם החמין הצפון אפריקאי ידוע כ "סחינה"). שמו הרשמי הוא גן השלושה, על שם שלושת בני העמק שנפלו בספטמבר 1938 - חיים שטורמן, אהרן אטקין וד"ר דוד מוסינזון.

צילום:הודיה סיל

כבר בשנות החמישים הפך המקום לגן לאומי, הבריכות והמפלים הוסדרו, ומאז הפופולריות שלו רבה מאוד. יש תקופות בשנה בהן הוא עמוס מאוד - בעיקר בקיץ ובחגים מוסלמיים. הכניסה אליו היא בתשלום. ההגעה קלה ופשוטה, ממש ליד הכניסה לקיבוץ ניר דוד.

צילום:שועל

פארק המעיינות
למי שרצה להימנע מעומס המבקרים. בסחנה, היו כמה נחלים ומעיינות פחות מוכרים, מדרום מזרח: עין מודע, עין שוקק ונחל הקיבוצים. הם התחבאו בין השדות ותעלות המים, ולא היו מוכרים במיוחד. אבל לא לאורך זמן. ריבוי המטיילים, זמינות המידע ורכבי השטח הובילו לכך שנוצר במקומות האלה עומס גדול. ללא יד מכוונת ושולטת, המעיינות הפכו למוקד של טינופת והזנחה. הפתרון שנבחר היה רדיקלי למדי : סגירה של שטח גדול מאוד לכניסת כלי רכב של מטיילים. ניקוי האיזור, והכשרת מגרש חניה בפתח נחל קיבוצים. הכניסה נותרה חינם, אבל כדי להגיע למעיינות צריך לצעוד הרבה ברגל או לשכור רכב חשמלי יקר. התוצאה קוממה אולי מטיילים רבים, אבל הפכה את הפארק, שזכה לשם "פארק המעיינות"למקום נקי ויפה.

צילום:דליה שחר

ומה יש בפארק? נחל הקיבוצים ניזון משני מעיינות: עין חומה ועין מגדל. אפשר ללכת במי הנחל ולשחות בו לאורך כקילומטר. עומק המים עד 1.80 מטר, והוא זורם לאיטו בין חורשות קנים ועופות מים. מדי פעם נראה גם צבים ודגים. הזרימה איטית ורגועה, וכדאי להביא מזרון ים וגלגלים לילדים קטנים. בסוף המסלול שולחנות פיקניק ליד פלגי המים.

צילום:גלי אשכנזי

בהליכה רגלית או ברכב חשמלי אפשר להגיע לשני מעיינות, כל אחד מהם מזין בריכה גדולה ויפה, מתאימה לשכשוך ולפיקניקים. אלו הם עין שוקק ועין מודע.

צילום:ד"ר אבישי טייכר

לאחרונה נפרץ שביל חדש בפארק המעיינות לזכר רס"ן צבי קפלן שנפל במבצע "צוק איתן". השביל נמשך מעין שוקק עד לטחנת הקמח. זהו שביל רטובבו הולכים בתוך המים הקרירים.

חומה, מגדל וקייאקים על העאסי

ב-1936 החלה תקופת הקמת הישובים של "חומה ומגדל". ניר דודהיה אחד הראשונים שבקיבוצים, ולמעשה הישוב היהודי הראשון בבקעת בית שאן. הישוב הוקם ליד מעיינות ועל גדות נחל עמל (הידוע בפי כולם בשם "אסי"או "עאסי").

צילום:danielcedar

כיום, הקיבוץ משתמש בנחל כאתר שיט קייאקים "פרטי"למתארחים בצימרים שלו והיו מאבקים בינו לבין תושבי בית שאן על עצם הזכות להיכנס לנחל.

הקיבוץ מפעיל אתר שמשחזר את ימי "חומה ומגדל"

צילום:ORI

כך זה נראה אז:

קרדיט:ארכיון השומר הצעיר, יד יערי

גן גורו

קיבוץ ניר דוד פתח לפני כ-20 שנה גן אוסטרלי ייחודי - ובו בעלי חיים מאוסטרליה בנוף של חורשת איקליפטוס. קנגרואים, וולאבים, קואלות ותוכים - אטרקציה מקסימה לילדים.

עדיף להגיע דווקא לא בשיא הקיץ, ואם כן - בשעות מוקדמות ככל האפשר או מאוחרות ככל האפשר

צילום:דודי הולצמן

צילום:ד"ר אבישי טייכר

פתוח לכולם או בתשלום?

לפני כמה שנים, רוב אתרי המים היו פתוחים לכל. בשנים האחרונות, יותר ויותר מעיינות נסגרים לביקור הציבור והכניסה אליהם היא בתשלום או בתאום, על פי טוב ליבם של הישובים ש"שולטים"על האתרים. חוויתם ה"טבעית"של חובבי הטבע לטייל איפה ומתי שירצו - נפגעה.

האם זה מוצדק? בפורומים של מטיילים יש ויכוחים עזים וסוערים בתחום.

לדעתי, סגירת אתרים היא בלתי נמנעת.

אוכולסית ישראל הכפילה את עצמה ב-25 השנים האחרונות. אך האוכולסיה המטיילת שילשה את עצמה, אולי יותר. יותר ויותר קבוצות אוכלוסיה שלא טיילו בעבר - אוהבות לצאת ולטייל. רכבי שטח הפכו זמינים יותר ויותר, והמידע על מעיינות "נסתרים"כבר אינו נסתר וזמין במרחק חיפוש קצר בגוגל.

כתוצאה מכך, נוצר לחץ עצום על המעיינות הקטנים, וללא חינוך ואכיפה - הטינופת והפגיעה בטבע התגברו. מי שלא ראה את עין מודע בפסח 2008 לא ראה טינופת מימיו. היום המקום נקי ומסודר.

לכך נוסף גם עניין האחריות והביטוח, בעיקר באתרים שנמצאים בשטחי קיבוצים.
לכן, אני סבור שאין ברירה - ויש צורך של ממש למתן ולארגן את הגישה למקומות האלה. יכול להיות שאפשר לעשות את זה יותר בזול, לארגן את זה אחרת ולדאוג להנחות - אבל באמת אין ברירה. אם רוצים מעיינות וטבע במצב תחזוקתי סביר - חייבים לסגור ולגבות תשלום.

מה עוד יש באיזור - לא רק בקיץ

ה"אטרקציה"החשובה והבולטת בעמק חרוד היא ללא ספק הר הגלבוע: גבוה, מתנשא כצוק מעל סביבתו, ועמוס בפריחה (אירוסי גלבוע, אך לא רק), ובסיפורים מתקופת התנ"ך. כאן מומלץ לבקר בעיקר בחודש מרץ.
בעליה לגלבוע, מכיוון יזרעאל, נפתח אתר סימולציה לסקי (סקימולטור) - פתוח בחורף וגם בקיץ. ממש לידו מסעדת קימל בגלבועהמצויינת.
בקיבוץ חפציבה נמצא שלל אתרים מעניינים: בית הכנסת העתיק של בית אלפאעליוכתבתי לפני כשנה, וגן יפני ששתלו בני המקויה.

צילום:פועה עדן הולצמן

ליד הקיבוץ יש גם תצפית לזכר מייסדי העמק.

צילום:דודי הולצמן

את אתרי חומה ומגדל וגן גורו כבר הזכרנו, אך יש גם מקומות מעניינים למי שמחפש אתרי התיישבות ואומנות - בית טרומפלדור (לצערי, לא מתוחזק היטב) בקיבוץ תל יוסף, מוזיאון האומנותוהטבעבעין חרוד , וגם חדר האוכל בתל יוסף, שנחשב ציון דרך ארכיטקטוני (הזכרתי אותו בבלוג שלי בפוסט על חג השבועות בעמק).
בשנות השלושים ביקר יאנוש קורצ'אק בארץ, ואף שקל עליה. הוא ביקר זמן ממושך בעין חרוד, ואף ביקר בבית הקברות (שליד מעיין חרוד), שם התרגש מאוד ועבר חוויה מטלטלת.
אתרי תיירות במועצה האיזורית גלבועובמועצת עמק המעיינותהשכנה
לאחרונה נחנך שביל ארוך שעובר בין אתרי המים, הטבע והמורשת של מועצת עמק המעיינות, הוא שביל עמק המעיינות
ליד בית שאן נמצאים המפלים הלבנים, גם הם אתר מים מעניין

עוד אתרי מים
אתר "מעיינות"אסף את רוב אתרי המים, גם ה(עדיין) פחות מוכרים. למי שמחפש עוד אתרי מים סביב עמק המעיינות - זה המקום.

גם אתר "מאחורי ההר"כולל מידע רב על אתרי מים

דגים וגם חמורים

קיבוץ גבע, שמגדל דגים אורגניים בבריכות, חיפש דרך להיפטר מהצמחיה ללא ריסוס. הפתרון נמצא בדמות חמורים שניצלו על ידי עמותות בעלי חיים מבעלים/עגלונים מתעללים. הם הועברו לבריכות הדגים, אוכלים עשב ונהנים מהחיים. זה הפך פשוט ל"גן עדן לחמורים". החמורים שבבריכות, שהגיעו רזים ומוכים, מתאוששים, מעלים במשקלם. כולם נהנים, וכל הכבוד לקיבוץ על היוזמה.

ישוב חדש וייחודי
במועצה האיזורית "עמק המעיינות"יש ישובים דתיים וגם ישובים חילוניים. החיים המשותפים נחשבים טובים וחסרי בעיות מיוחדות. לאחרונה יש יוזמה חדשה: ישוב משותף בו ידורו חילונים ודתיים יחדיו בשם "שלפים" - בין הקיבוץ הדתי "שלוחות"לקיבוץ החילוני "רשפים". בהצלחה!

צילום: פועה עדן הולצמן

יפו היא עיר שמשלבת עוני והזנחה עם קסם מיוחד ואוירה שונה מאשר בתל אביב.
רוב המבקרים ביפו מכירים את יפו העתיקה המשוקמת, ואת עג'מישבה מתערבבים בתי מידות ערבים ישנים, מתעשרים חדשים, אומנים וגם גן יפהפה על המדרון.
אך יפו היא לא רק יפו העתיקה ועג'מי. יש ביפו שיכונים אפורים וקשים, איזוריתעשיה וגם שכונה על חוף הים, מדרום לעג'מילכיוון בת ים - היאג'בליה, ושמה העברי:גבעת עליה. השכונה הזו, הפחות מוכרת (עדיין) היא יעד הטיול שלנו היום.

קצת היסטוריה
השם ג'בליהמעורר אצל רבים את הזכרוןהלא-נעים של מחנה הפליטים הענק בפאתי עזה. האם הוא קשור לשכונת ג'בליהביפו? קשור גם קשור. הערבים שהקימו את ג'בליהשביפו הגיעו מעזה באמצע המאה ה-19. אגב, השם "ג'בליה"מעיד על כך שגם עזה איננה מקום ישובםהמקורי - הם הגיעו לשם מהר (ג'בל) חברון, אי שם בתקופה המוסלמית הקדומה (תודה לד"ר יהודה זיו על ההסבר).
שכונת ג'בליההיתהשכונה מוסלמית בעיקרה, בניגוד לעג'מישהיו בה גם נוצרים רבים. בשכונה הוקם בית חולים גדול על ידי הבריטים.
במלחמת העצמאות השכונה נפלה לידי כוחות צה"ל, ובהמשך התיישבו בה עולים רבים, ניצולי שואה מאירופה ועולים מארצות המזרח. גם פליטי הטבח בכפר עציון (מעט גברים, הרבה אמהות וילדים) התיישבו בשכונה וגרו בה מספר שנים.
כפי שקרה גם בעג'מי, האוכלוסיההתחלפה, וערבים רבים חזרו לגור בשכונה.
למרות הקרבה לחוף הים היפהפה, מצבה הפיזי של השכונה הלך והתדרדר, ורק לאחרונה היא הולכת בדרכיה של עג'מי, שכנתה מצפון, וגם בה מתחיל תהליך של שיקום וג'נטריפיקציה (דחיקת האוכלוסיההמקומית בדרך של קנית נכסים והשבחתם על ידי אוכלוסיה עשירה שמגיעה מבחוץ).

הטיול מתאים כמעט לכל עונה, גם לאחר הצהריים של יום קיץ, ואפשר לשלב אותו עם ארוחה או פיקניק מול הים.

צילום: דודי הולצמן

נתחיל את הטיול באחד ממגרשי החניה שלצד חוף הים המשוקם והיפה, ברחוב קדם, מדרום לפארקמדרון יפו, בפינת רחוב מנדס-פראנס, ליד גן ציבורי בשם "גינת טולוז". אפשר לערוך את הטיול ברגל או באופניים (יש תחנת השכרת אופניים של "תל-אופן"ממש ליד גינת טולוז).

צילום: דודי הולצמן

שתי האחיות
הסיור מתחיל דווקא בסיפור עצוב. בימי המנדט נבנו בתי חולים בשכונה, במימון השלטון הבריטי. אחד מהם, בית החולים דג'אניב' - שכן לחוף הים, וחלק מהעובדים בו היו יהודים. בזמן מאורעות 36-39 הדירו יהודים את רגליהם משכונות יפו. ב-17 באוגוסט 1936, שתי אחיות יהודיות, נחמה צדק ומרתה (מרים) פינק החליטו להגיע לעבודה, כי חשבו שלפחות בעובדי רפואה - לא יפגעו. תקוותן התבדתה. בעודן הולכותמהאוטובוס אל בית החולים, הן הותקפו ונרצחו. הרצח זעזע את הישוב היהודי. 30 אלף איש השתתפו בהלוויה, והעסקים נסגרו. אפילו הועד הערבי העליון גינה את הרצח.
לזכרן, נקרא רחוב בשכונה, ליד מקום הרצח, בשם "שתי האחיות".
מול גינת טולוז, ממש על שפת הים, היתהשכונה של בתים חרבים למחצהשיושבה על ידי עולים לאחר מלחמת העצמאות.
בית החולים דג'אני פעל עד שנות השבעים, ונהרס, עם כל השכונה. על שטחו נמצאים מרכז פרס לשלום וחלק מהטיילת על חוף הים.

בית השגריר הצרפתי
במשולש בין הרחובות קדם, שתי האחיות ומנדס-פראנס (על שם ראש ממשלת צרפת שהיה ממוצא יהודי) נמצא "גן טולוז", ולידו ביתו של שגריר צרפת בישראל.
בניגוד לרוב בתי השכונה, הוא נבנה בסגנון הבינלאומי ("באוהאוס") ותוכנן על ידי האדריכל יצחק רפפורט, בשנות ה-30, על ידי משפחה ערבית עשירה (משפחת עבד אל-רחים) ובשנות החמישים החליטה ממשלת צרפת לחפש בית מהודר לשגריר. הם רכשו את הבית, שיפצו את המקום ומאז זהו מעונו הרשמי של שגריר צרפת בישראל. כל שנה, ב-14 ביולי (יום הבסטיליה) נערכת במקום מסיבה נוצצת עם הרבה אוכל טוב כמסורת המטבח הצרפתי, וראשי המדינה נוהרים לאירוע. גילוי נאות: מעולם לא הוזמנתי. לקראת יום הבסטיליההבא - אולי מישהו שם קורא את הפוסט...
עוד ליד הגן (שצורתו משולש) - מרכז פיס ומועדון יהודי-ערבי.

צילום: ספיר הולצמן

חלון ליפו
מכאן נוכל להמשיך דרך סמטאות עג'מי (רחוב בית-פלט, רחוב טולוז) או דרך חוף הים עד לגשר "חלון ליפו". הגשר נבנה מעל רחוב צבי צור, עוצב בעיצוב מזרחי-מצועצע, ומבין חלונותיו אפשר לראות את חוף הים.

צילום: ספיר הולצמן

צילום: ד"ר אבישי טייכר

לידו נמצא המסגד המרכזי של שכונת ג'בליה, בתוך גן בשם "גן קדרון".

צילום: אורי

רחובות השכונה נושאים שמות הקשורים לעולם הרפואה - רופאים יהודיים מימי הביניים ושמות כמו "מרגוע"ו"מנוחה".

מרכז פרס לשלום
מכאן נפנה לכיוון חוף הים, לבניין האפור-כסוף המרשים, הוא מרכז פרס לשלום.
מרכז פרס לשלום נוסד ב-1996, עם המון כוונות טובות - לעידוד השלום, שיתוף הפעולה, שיתוף פעולה תרבותי ורפואי. מיקום הבניין נבחר בגלל הסביבה: על חוף הים, באיזורבו גרים גם יהודים וגם ערבים.
בבניין נמצאים משרדי מרכז פרס ומתקיימים בו אירועים שונים. גם הארכיון של שמעון פרס נמצא בבניין. אפשר לתאם ביקורים בבניין עם הארכיטקטורה המיוחדת.

צילום: פועה עדן הולצמן

חוף הים (חוף הריף)
ליד מרכז פרס לשלום יש ירידה לחוף הים היפה של גבעת עליה. קשתות כורכר, חוף סלעי וגם חולי, ספינות דיג ברקע, ולרגע קט אפשר לחשוב שאנחנו ביוון. החוף מתחבר לפארקמדרון יפו, כחלק ממערך הטיילות הגדול של תל אביב. החוף עוצב מתוך ניסיון לשמור על המשכיות עם בתי השכונה ורוח השכונה.

צילום: פועה עדן הולצמן

נמשיך ברחוב קדם דרומה. לצידנו בתי העלמין של יפו, משקיפים על חוף הים. כל בית עלמין שייך לעדה אחרת - מוסלמי, יווני אורתודוקסי, יווני-קתולי, ארמני וקתולי-לטיני. בחלקם מצבות מיוחדות וסיפורים מרתקים ומיוחדים
שמות הרחובות היורדים לים הם על שמם של ספרים חשובים שהתחברו לפני כ-200 שנה, ויש להם קסם מיוחד בעיני - "זכרון קדושים", "פחד יצחק"ו"שפתי ישנים".
ברחוב זכרון קדושים נפנה ימינה לכיוון בית יצחק שדה.

בית יצחק שדה
ממש בקצה הדרומי ביותר של יפו, ליד הים, נמצא ביתו של יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח.
יצחק שדה היה דמות מיוחדת וצבעונית. יליד רוסיה, ספורטאי ומתאבק, שעלה לארץ עם גדוד העבודה. בשנות השלושים חבר לקצין הבריטי וינגייטוהקים איתואת פלוגות הלילה. ב-1941 הקים את הפלמ"ח ועמד בראשו.
במלחמת העצמאות פינה את מקומו בפיקוד הפלמ"ח לחניכו יגאל אלון, והפך למפקד חטיבה. כמי שהיה מזוהה עם מפ"ם, לא המשיך בשירות בצה"ל, ועבר לגור עם משפחתו בדרום יפו שזה עתה נכבשה. הוא טיפח חצר מיוחדת, וכשנפטר ב-1952 המשיכה המשפחה לגור שם. כיום, הבית מוגדר כאתר מורשת, הוא פתוח לקהל ומנוהל על ידי בנו יורם.

צילום: דודי הולצמן

בתי כפר עציוןוהחורשה
מעט מזרחה מג'בליהה"רשמית"התיישבו בספטמבר 1948 פליטים מהטבח שנעשה בכפר עציון. היו אלו מעט גברים, הרבה נשים וילדים (שהועברו מהגוש זמן רב לפני נפילתו במאי 1948). הפליטים קיבלו לידיהם מספר בתים ישנים, ניהלו את החצר שביניהם כמו בקיבוץ. חייהם תוארו בספר על ידי פרופ'עמיה ליבליך. בעקבות חשיפת סיפורם המיוחד נטעו חורשה וגן לציון הקבוצה הזו, כולל עץ אלון שמסמל את האלון הבודד של גוש עציון. אנשי כפר עציוןחיו שם עד שהתפזרו בישובים שונים. עד היום קיים בית כנסת (עודנו פעיל) שהקימו אנשי כפר עציון.
המקוםהוא בין הרחובות אריסטו, סוקרטס ואפלטון, בשכונת יפו ג.

צילום: ספיר הולצמן

גבול בת ים
הגענו ל"סוף"של יפו.
בקצה רחוב יפת יש מבחר בתי מאפה, מסעדות וחנויות, בכיכר שנמצאת במקום שנחשב בעבר לאחד הקשים בעיר, והיום נראה כבר הרבה יותר טוב.
מכאן נוכל להמשיך לחופים היפים של בת-ים. חוף הסי-פאלאסמקסים ומתאים לצפות בו לעבר השקיעה, ואף נוכל לצפות דרומה עד ארובות אשדוד.